לאחר שנבוכדנצר מלך בבל כבש את כל המדינות והעמים אשר היו ידועים באותה תקופה וסיפחם למלכותו, בשנה השניה למלכותו הכלל עולמית חלם נבוכדנצר חלום אשר הבהילו והלחיצו מאוד, אך הוא שכחו.
המלך ציוה לקרוא לחרטומים ולאשפים ולמכשפים ולכשדים, ואמר להם: ”חלום חלמתי ותפעם רוחי לדעת את החלום. השיבוהו הכשדים: ”המלך לעולם יחיה! את החלום אמור לעבדיך ואנו נגיד פתרונו”. ענה המלך: ”הדבר ממני הלך. אם לא תודיעוני החלום ופתרונו, לאברים תחתכו ובתיכם לאשפתות יהיו. ואם את החלום ופתרונו תאמרו, מתנות ודורונות וכבוד גדול תקבלו מלפני. רק את החלום ופתרונו תודיעוני”.
הכשדים השיבו והמלך ענם עד שלבסוף אמרו הכשדים: ” אין אדם על היבשה אשר יוכל להגיד כבקשת המלך, ומעולם לא היה מלך שביקש כדבר הזה. הדבר אשר המלך מבקש הוא כבד ואין מי שיגיד מלבד המלאכים אשר אינם דרים עם בני האדם”. כלפי תשובה זו היה המלך בזעף וקצף גדול והוא פקד לאבד את כל חכמי בבל. גזירת המלך יצאה, והוצאת החכמים להורג, החלה.
___________________________________________________
אם ננסה להבין את דרך מחשבתו של נבוכדנצר – הרי ניתן להתיחס למלך דרך הגישה הפסיכודינאמית, – ואז נחשוב באמת על החרדה הגדולה מפני כל מה שלא ידוע ומבעבע במעמקי הנפש, מה שלא בשליטה.
חרדה שמושלכת על החכמים כזעם נרציסטי, כמו מטופל שתקן שזועם כשהמטפל לא מבין אותו בלי מילים – אבל החרדה היא חרדה אמיתית.
[ חלום נבוכדנצר ופתרונו (פרק ב)
(תחילת הסיפור בעברית במקור. התרגום מתחיל באמצע פסוק ד.)
(א) וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת נְבֻכַדְנֶצַּר, חָלַם נְבֻכַדְנֶצַּר חֲלֹמוֹת. וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ, וּשְׁנָתוֹ נִהְיְתָה עָלָיו.
(ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא לַחַרְטֻמִּים וְלָאַשָּׁפִים, וְלַמְכַשְּׁפִים וְלַכַּשְׂדִּים – לְהַגִּיד לַמֶּלֶךְ חֲלֹמֹתָיו. וַיָּבֹאוּ, וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
(ג) וַיֹּאמֶר לָהֶם הַמֶּלֶךְ: “חֲלוֹם חָלָמְתִּי. וַתִּפָּעֶם רוּחִי לָדַעַת אֶת הַחֲלוֹם!”
(ד) וַיְדַבְּרוּ הַכַּשְׂדִּים לַמֶּלֶךְ אֲרָמִית: “הַמֶּלֶךְ, לְעוֹלָמִים חֲיֵה! אֱמֹר אֶת הַחֲלוֹם לַעֲבָדֶיךָ, וְאֶת הַפִּתְרוֹן נַגִּיד.”
(ה) עוֹנֶה הַמֶּלֶךְ וְאוֹמֵר לַכַּשְׂדִּים: “הַדָּבָר הָחְלַט מִמֶּנִּי, אִם לֹא תּוֹדִיעוּנִי אֶת הַחֲלוֹם וּפִתְרוֹנוֹ – נְתָחִים תֵּעָשׂוּ, וּבָתֵּיכֶם אַשְׁפָּה יוּשָׂמוּ!
(ו) וְאִם אֶת הַחֲלוֹם וּפִתְרוֹנוֹ תַּגִּידוּ – מַתָּנוֹת וּמַשָּׂאוֹת וְכָבוֹד רַב תְּקַבְּלוּ מִלְּפָנַי! אַךְ אֶת הַחֲלוֹם וּפִתְרוֹנוֹ הַגִּידוּ לִי.”
(ז) עָנוּ שֵׁנִית וְאוֹמְרִים: “הַמֶּלֶךְ – אֶת הַחֲלוֹם יֹאמַר לַעֲבָדָיו, וְאֶת הַפִּתְרוֹן נַגִּיד.”
(ח) עוֹנֶה הַמֶּלֶךְ וְאוֹמֵר: “אָכֵן יוֹדֵעַ אָנֹכִי, כִּי זְמַן אַתֶּם קוֹנִים, מִפְּנֵי שֶׁרְאִיתֶם שֶׁהָחְלַט מִמֶּנִּי הַדָּבָר.
(ט) שֶׁאִם אֶת הַחֲלוֹם לֹא תּוֹדִיעוּנִי – אֶחָד הוּא מִשְׁפַּטְכֶם; וְדָבָר כּוֹזֵב וּמָשְׁחָת הִתְכּוֹנַנְתֶּם לֵאמֹר לְפָנַי, עַד שֶׁהַזְּמַן יִשְׁתַּנֶּה. לָכֵן אֶת הַחֲלוֹם אִמְרוּ לִי, וְאֵדַע כִּי אֶת פִּתְרוֹנוֹ תַּגִּידוּנִי!”
(י) עָנוּ הַכַּשְׂדִּים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְאוֹמְרִים: “אֵין אִישׁ עַל הַיַּבָּשָׁה אֲשֶׁר אֶת דְּבַר הַמֶּלֶךְ יוּכַל לְהַגִּיד, מִפְּנֵי שֶׁכָּל מֶלֶךְ גָּדוֹל וְשַׁלִּיט – דָּבָר כָּזֶה לֹא שָׁאַל מִכֹּל חַרְטֹם, אַשָּׁף וְכַשְׂדִּי.
(יא) וְהַדָּבָר אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל – כָּבֵד הוּא, וְאֵין אַחֵר אֲשֶׁר יַגִּידֶנּוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, כִּי אִם אֱלֹהִים, אֲשֶׁר אֵין מְדוֹרָם עִם בָּשָׂר.”
(יב) עַל כֵּן הִתְאַנַּף הַמֶּלֶךְ וְקָצַף מְאֹד, וַיֹּאמֶר לְהַאֲבִיד אֶת כָּל חַכְמֵי בָבֶל.
(יג) וְהַדָּת יָצְאָה, וְהַחֲכָמִים נֶהֱרָגִים, וְעָמְדוּ דָּנִיֵּאל וַחֲבֵרָיו לֵהָרֵג.
רז שלום,
האסוציאציה שעלתה לי למקרא הדברים המעניינים שכתבת היא על גורלם של שליטים דיקטטורים אכזריים, שאינם בוחלים באמצעים על מנת שלא להשאיר דברים שהם מחוץ לשליטתם. אבל ככל שאכזריותם, כך אולי גוברת החרדה מפני הלא-ידוע שנמצא בתוך הנפש, שעליו אין להם שליטה, ושהוא הגורם הראשוני לחרדה ולאכזריות, ושאולי הוא הגורם שממנו הם היו רוצים להיפטר אחת ולתמיד.
ריקי