שלום רב,
ברצוני לשלוח סיפור על חלום. הסיפור לקוח מתוך ספר בשם “לימונים מתוקים” שכתבה אשתי, רחל, על ילדותה בגלות האי מאוריציוס. הספר הוצא בהוצאת ביה”ס להוראת השואה ליד “יד ושם.” חשיבות החלום היא בכך שלאחר שנכתב הסיפור הפך הסיוט המתואר בו, שהיה קודם לכן תכוף, לנדיר למדי והופיע רק בעקבות אירועים טראומאטיים, כגון אובדן של קרובי משפחה.
ר.ב. הסיפור ברשותה של רחל.
רפי
מידע על הספר
מוות
עומדת אני על שפת הים, השעה היא שעת בין ערביים, רגלי היחפות שקועות בחול הלבן והרך, מתענגות על הרכות החמימה. השמיים כחולים, נקיים מעננים. האור רך, הים שקט וחלק, מחזיר באלפי ניצוצות את קרני השמש המשתקפות בו.
לפתע מתקדרים השמיים, עננים שחורים וכבדים עולים במהירות מן האופק, הים הכחול , השקט , הופך אפור, זועף ומאיים. מן המים האפורים, הסוערים מתרומם גל ענק, דמוי קיר גבוה, הנע במהירות אל החוף.
אני רוצה להסתובב, לרוץ, לברוח, אבל רגלי שתולות עמוק בתוך החול שהפך לבוץ סמיך ואיני יכלה לעקור אותן מתוכו. הגל הענק מתקרב במהירות והוא גבוה יותר מרגע לרגע.
התעוררתי. כל גופי שטוף זיעה והרגשת אימה נוראה לופתת אותי. לבי הולם בפראות כמו יפרוץ עוד רגע מתוך גופי. אני מנסה להרגיע את עצמי בנשימות ארוכות וקצובות, כשאני חוזרת ומשננת לעצמי “זה היה רק חלום”.
כל אותו יום ליוותה אותי הרגשת מועקה כבדה, מהולה בתחושה פנימית חזקה של “דז’ה וו”, שחוויה דומה לזו כבר חוויתי בעבר. ראשי עבד בקדחתנות ,מנסה לדלות מניבכי זיכרוני את הסיבה להרגשת “הדז’ה וו” שאינה מרפה ממני, משתלטת על מוחי ואינה מניחה לו.
הייתי עדיין ילדה קטנה מאוד, כשהפלגנו באוניה “אטלנטיק” והרבה איני זוכרת מאותו מסע תלאות ארוך ונורא בים, שנמשך שבועות רבים, והסתיים כמעט בטביעתה של “האטלנטיק” אל מול חופי הארץ. אבל האירוע ההוא נחרט עמוק בזיכרוני ובנפשי.
עמדנו, אימא ואני, על סיפון האוניה. היתה שעת בין ערביים. רוח קלילה נשבה וציננה מעט את החום הכבד וסלקה את הצחנה ששררה כל אותו יום בתוך האוניה הצפופה והמזוהמת. אנשים רבים עמדו סביבנו כגוש סמיך, מדברים זה עם זה בלחש, כשלפתע השתתקו הכל. גוש האנשים הצפוף נחצה לשנים, מפנה דרך מעבר. ארבעה גברים עלו מן המדרגות המובילות לסיפון והתקרבו בצעדים איטיים, נושאים על כתפיהם מדף עץ ארוך, עליו מונחת דמות אדם כמו בובה גדולה עטופה בבד לבן, קשורה ברגליה וסביב צווארה. לידם צעד איש זקן, עטור זקן, חובש כובע ועטוף בטלית לבנה עליה רקומה אמרת כסף. גוש האנשים הדומם זע לאחור, מפנה דרך לתהלוכה הדוממת שעצרה ליד מעקה האוניה. האיש עטור הזקן פנה אל הקהל, נושא דברים בניגון עצוב והקהל מוחה דמעה ועונה אחריו במקהלה. אימא משכה בידי, מאותתת לי כי הגיע הזמן ללכת, מושכת אותי לכוון המדרגות היורדות אל תאי השינה. ידה האחת אוחזת בידי והשניה מפלסת לנו דרך בתוך גוש האנשים הצפוף לעבר הפתח. רגלי כשלו באי רצון בעקבותיה אך ראשי ועיני, שלא יכלו להינתק מן המחזה המוזר. מופנים היו אל האיש על מדף העץ ואל הזקן הדור הזקן ואל ניגונו העצוב. לפני שנבלענו בפתח המוביל מטה, עוד קלטו עיני כיצד משעינים ארבעת הגברים את מדף העץ על המעקה, מטים אותו אל הים והאיש העטוף לבן מחליק באיטיות מעבר למעקה אל הגלים ונעלם.
אימה גדולה אחזה בי “איך הוא ישתחרר מתוך הסדין הלבן הקשור סביב רגליו, ויחזור לאוניה? איך יוכל לשחות כשרגליו קשורות? איך הוא נושם בתוך המים”? השאלות פרצו מפי בשטף מופנות אל אימי שהתעלמה מהן, מנסה להסיח את דעתי ולהסית את תשומת לבי מן האירוע המוזר אל הסיפור שתספר לי לפני השינה. באין מענה לשאלותי חזרתי באין ברירה לשגרת הטכס שלפני השינה, כשאני מנצלת את טוב ליבה יוצא הדופן של אימי ואת היענותה החריגה לכל גחמותי.
אותו לילה חלמתי.
עומדת אני על סיפון האוניה בתוך קהל גדול וצפוף. השעה שעת בין ערביים, השמש זה עתה שקעה מאחורי האופק, האור רך, הרוח קלילה והים שקט מאוד. רק גלים קטנים רודפים זה אחר זה, מתנפצים בעדנה אל דופן הספינה. לפתע מתרומם מתוך הים גל שחור ענק, גבוה כקיר ומתקרב במהירות אל האוניה, מאיים לשטוף את הסיפון על קהלו. אני מנסה לסוב על עיקבותי, לרוץ ולחזור אל המדרגות היורדות מטה אל תאי השינה, אבל הקהל צפוף כל כך עד שאיני יכלה לחדור את חומת האנשים ההדוקה ואני עומדת כממוסמרת אל קרשי הסיפון.
התעוררתי בבכי, ידי מגששת למצוא את אימא הישנה לידי על המדף המשותף לשתינו. אימא אספה אותי אל זרועותיה “הכל בסדר,” הבטיחה בקולה השקט והמרגיע. ידה הגישה לי את בקבוק התה הצונן והמתוק השמור עמה כל לילה למקרה שאתעורר והצמא יציק לי.
רפי שלום.
חשבתי על כך שיש הרבה חסד בחלום: נוף מרהיב, חמימות, שקט. כל השקט, והיופי, נקטעים כמעט בבת אחת, קיר מים נע במהירות אל החוף, ואי אפשר לברוח, הרגליים אחוזות בבוץ טובעני.
החלום נחלם לראשונה לאחר שהחולמת חוותה חוויה שלא הוסברה לה. ילדה קטנה, עם כל הקשיים שסביבה היא עטופה ברוך ובאהבה גדולה של אמא. יש ביטחון: יש אמא, וגם בלילה אמא מאורגנת להרגיע את מצוקות ילדתה בתה חם ומתוק מוכן מראש.
החלום נחלם לראשונה, אמנם בגרסה שונה במקצת, לאחר שהוטלה אל הים גופת אדם שנפטר באוניה. הילדה חשה שמשהו אינו כרגיל, שקרה דבר מה נורא ואיום, אבל היא אינה מקבלת לשאלותיה הסברים מניחים את הדעת, אלא הסחות דעת. לא היה כאן תיווך המציאות לילדה קטנה, אלא הכחשת המציאות, והילדה לא ידעה מנוחה. הכחשת מציאות שכמוה כמחיקת הנפטר, ולהבדיל מחיקת הילדה השואלת. גרוע מזה, היא אינה מבינה שהאיש נפטר. מבחינתה זהו שיתוף פעולה מוזר של האנשים המקיפים אותה, ושל אמא שלה באופן מיוחד, עם השלכתו של אדם חסר ישע להטביע אותו במים. כי את זה היא יודעת: איך אפשר לנשום במים?
ואחרי זאת, איך אפשר לתת אמון באנשים האלה? איך אפשר לתת אמון באמא שלה? יש כאן פגיעה באמונות יסוד ילדותיות על העולם.
אחת השאלות שהטרידו אותה היתה “איך ישתחרר מהסדין הקשור סביב רגליו? איך יוכל לשחות כשרגליו קשורות?” האימה שלא קיבלה מענה כלשהו משחזרת את עצמה שוב ושוב בחלום בו הילדה עצמה רגליה אינן חופשיות לנוע ולברוח מקיר המים העצום המתקרב ומאיים להטביעה.
לאחר שנים היא מספרת על החלום, ויש הקלה חלקית. לאחר שסיפרה קבל עם ועדה, איש לא יכחיש את החוויה שהילדה עברה. כולם יודעים בבירור מה קרה שם. היא עצמה יודעת שהאיש היה מת. עכשיו מותר להגיד: נפטר אדם, וגופתו הושלכה המימה. עכשיו ברור שהוא מת. ועכשיו גם לא צריך להיות נר הזיכרון של האדם הזה. המשואה הועברה הלאה.
אבל עדיין נשאר נר הזיכרון המשפחתי. אובדן של קרובי משפחה מעלה שוב את הלווייה המצמררת ההיא על סיפון האוניה, ושוב עולה המשואה שנשאה הילדה הקטנה, ושוב היא זוכרת בגופה הנחלם את האיש שלא יוכל עוד להשתחרר מן הסדין הקושר את רגליו.