לרוב איננו מתייחסים לחוויות בחלומות כסימנים קליניים מנבאים. אבל נשאלת השאלה אם יש מקרים בהם חלום יכול להקדים תסמונת פסיכיאטרית.
לשאלה זאת יש חשיבות קלינית ברורה, אך בניגוד לשימוש במבחנים השלכתיים ככלי דיאגנוסטי, לא נעשה שימוש דומה בחלומות.
. אינני יודע מדוע יש כל-כך מעט מידע בנושא (ואשמח לשמוע יותר). יתכן שההנחה הבסיסית היא שחלומות מטבעם הינם מטורפים למדי, ויונקים מאותו שדה לא מודע כמו הפסיכוזה, כך שלא ניתן להסיק מהמתרחש בחלום על המתרחש במציאות. מה גם, שלפי גישות מסוימות, כמו היונגיאנית, החלום יכול אף לתת תמונה משלימה (והפוכה) – וכלל לא חופפת למציאות.
ר.ד.לאינג מצטט בספרו “האני החצוי” דוגמת חלום שמביא מדרד בוס ב ספרו
(: The Analysis of Dreams (1957
“ אישה כבת שלושים חלמה, כשעדיין חשה עצמה בריאה לחלוטין, שהיא עולה באש באורווה. מסביבה, באש, הלכה והתפשטה שכבת לבה. חצי מתוך גופה וחצי מבחוץ, יכלה להבחין כיצד האש נשנקת תחת שכבה זאת.
לפתע היתה כולה מחוץ לאש, והכתה במקל כדי לשבור את הלבה ולהשיג אויר. עד מהרה התעייפה החולמת, והאש כבתה לאטה.
ארבעה ימים לאחר חלום זה לקתה בהתקף של סכיזופרניה אקוטית.
בפרטי החלום ניבאה החולמת במדויק את מהלך הפסיכוזה שלה… היא באמת התחילה בהתקשחות ובהתכנסות לתוך עצמה.
ששה שבועות מאוחר יותר היא התגוננה שוב בכל כוחה כנגד דעיכת אש חייה, עד שלבסוף דעכה לגמרי נפשית ורוחנית.
עתה, מזה כמה שנים, כמוה כלוע הר געש כבוי… “
מעניין לקשר חלום מסוג זה לתפיסה של קוהוט – כאשר חלומות מסוג זה יכולים, אולי, להוות דוגמא לתהליך שקורה בחלום כמקדים תהליך במציאות, או כמבטא תהליך פסיכופתולוגי – באופן סימבולי.
בספרו the Restoration of the self משנת 1977 – קוהוט מבדיל בין חלומות שמבטאים תכנים חבויים (דחפים וקונפליקטים) שהינם בעצם סוג החלומות ה”פרוידיאנים” הקלאסים לבין סוג אחר לגמרי של חלומות אותם הוא מכנה “חלומות על מצב העצמי”.
החלומות מהסוג השני – מנסים לקשור את המתחים הקדם מילוליים של מצבים טראומטים, או פחד מפני התפרקות העצמי – באמצעות חלום הניתן להצפנה ותקשורת מילולית. ” חלומות אלו דומים יותר לחלומות של הילדים, לחלומות של הנוירוזות הטראומטיות, או אף לחלומות ההזייתיים המופיעים במצבים של סימום או חום גבוה… ”
החלומות מהסוג השני מתארים באופן ויזואלי ודראמטי את פחדיו של החולם מפני התפוררות העצמי. עצם הצגת המצבים הלללו בחלום הוא נסיון לטפל בסכנה הפסיכולוגית על ידי עטיפת ה”אימה ללא שם” בדימויים שניתן לתת להם שם.
לכן בטיפול – חשוב להבחין שמדובר בחלום מסוג זה, ואז לא לחפש דווקא את זרם האסוציאציות החופשיות שיובילו למעמקי הלא מודע, אלא להבין את החרדה האוטנטית של המטופל מפני זעזועים או התפרקות של העצמי, כשהחלום מנסה אולי לאחד את הקצוות, או לפחות להעביר מסר על הסכנה הממשמשת לבוא. במקרים אלו אולי חשוב יותר לתת שם לסכנה ולעזור בהתהליך הטיפול להתארגנות מחדש של חלקי העצמי.
האם יש למישהו נסיון או מידע נוסף בנושא?
רז
