חקר המוח והחלום / מרק בלכנר

התחביר של האי- ראציונאליות

מה יכול המחקר הפסיכואנליטי של החלומות ללמד אותנו על המוח

מאת: מרק בלכנר

The Grammar of Irrationality: What Psychoanalytic Dream Study can Tell us About the Brain Mark J. Blechner, Ph.D.

translated article

המאמר המתורגם המלא

עריכה ותרגום: רז אבן , M.D

עזרה בתרגום : ענבל עמית

פרק מהמאמר:

קוגניציות לא תואמות בחלום

” …….

” נסו לרגע לבדוק את תצורת החלום הביזארית הבאה – החולם אומר: “ידעתי שהיא הייתה אימי, אף כי היא לא נראתה כמוה”. כל קלינאי ששומע חלומות לעיתים תכופות יודע שמשפטים כאלו אינם נדירים כלל.

מפתיע אותי שאמירות כאלו אינן לרוב מפתיעות את האנשים. אנשים רבים, כאשר הם יבואו לתאר חוויה ביזארית בחלום, יכינו את השומע ע”י הפתיחה: “זה היה הדבר המוזר ביותר… ” או: “אינני מבין איך זה קרה, אבל בכל זאת …”. אך כאשר אנשים רואים בחלום אדם שזהותו איננה תואמת את מראה דמותו, לרוב אינם משתמשים בהקדמה מאפיינת לתיאור החוויה – לפחות המטופלים שלי לא נוהגים כך. הם לוקחים זאת כמובן מאילו שאני אבין למה הם מתכוונים. לזה אני קורא “ביזאריות (או אי-ראציונליות) מקובלת של חיי החלום” . [1]

החולם מכיר את זהותה של הדמות, אף כי מראה הדמות איננו תואם את זהותה. יש אי-התאמה בין מראה הדמות וזהותה. בחיי הערות, רוב האנשים השפויים יניחו שהם לא ראו טוב או לא זיהו טוב את האדם, ויתקנו זאת, אך לא כך בעת החלום.

זו דוגמה אחת למה שאני מכנה “קוגניציות לא תואמות”. שני אספקטים של הקוגניציה אינם מתאימים זה לזה, החולם אמנם מודע לחוסר ההתאמה, אך לא מונע ממנה להישאר.[2] בחיי הערות שלנו אנו לא נאמר באופן רגיל “היא לא נראתה כמוה אך ידעתי שהיא אימי”. אך איכשהו אנו חשים בנוח לדווח על חוויות כאלו אם הן קורות בחלום. כאשר אנו מספרים על חוויות בערות אנו נוטים להימנע, או לפחות לתת אפיון מקדים, ממשפטים שאינם אפשריים מבחינה לוגית, פן נחשב ללא שפויים.

זה אחד הדברים שמבחין בין החולה הסכיזופרני לבין האחרים. אריאטי ( 2) נתן דוגמה של חולה סכיזופרני שאמר : “אימי היא שוויצריה”. הוא חש שאימו הייתה כמו שוויץ, בכך שהייתה עצמאית וחופשייה. אבל אם היה אומר “אימי היא כמו שוויצריה”, המשפט היה נשמע פואטי ולא מטורף.

סלבדור דאלי (10 ) תפס את ההבדל הזה כשאמר “ההבדל היחיד ביני לבין האדם המשוגע הוא בכך שאני לא משוגע”. דאלי ביצירות האמנות שלו – עיוות כל העת את העולם האמיתי. אבל הוא יכול היה לבחור אם לעשות כך או לא. הוא יכול היה להתחבר לאופני החשיבה של האדם המשוגע, אבל יכול היה גם לחזור מהן מתי שרצה, ולעבוד איתן כאדם שפוי ופרודוקטיבי. זה ההבדל בינו ובין האדם המשוגע.

בחלומותינו, לרוב איננו יכולים לעשות בחירה זאת. לרוב אין מונחים מגדירים. אנחנו יכולים לחלום: ” היא לא נראה כמוה, אך ידעתי שהיא אימי”. אנחנו לא נוטים לחלום : “היא לא נראתה כמוה , אך חשתי באופן כלשהו שהיא הייתה כמו אימי”. זו כבר השפה של החשיבה הערה. החולמים הם כפי שאמר המלט לאימו (מערכה ראשונה, מעמד שני , תרגום שלונסקי) : “אין זה “נדמה” גברתי, כי אם אמת. בי אין דבר “נדמה”. “

וכאשר אנו ערים ומספרים את חלומותינו, אנו ממשיכים לקבל את הקוגניציה הלא תואמת ללא המונחים המגדירים.

מה הקוגניציות הלא תואמות יכולות ללמדנו על הנפש ועל המוח

לקוגניציות הלא תואמות יכולות להיות משמעויות חשובות להבנת אופן הארגון של הנפש ושל המוח. השערת העבודה הרחבה אותה אני מציע שנחקור היא כזאת: כאשר מופיעה קוגניציה לא תואמת, הרי שני מרכיביה מבטאים מערכות מוח שונות שהאינטגרציה ההדדית ביניהן מעוכבת או עוברת שינוי בעת השינה. לכן, בדוגמת החלום בו האם לא נראית כאם האמיתית, התפיסה של איך אדם נראה והזיהוי של מי הוא – יהיו מתווכים ע”י מערכות מוח שונות. המאפיינים של חוויות חלום ביזאריות יכולים להבהיר מהם המרכיבים השונים של תהליכי התפיסה. כשאלו יובהרו, נוכל לעדכן את מודל הרגרסיה של פרויד ולתאר אילו מודולים שונים של תהליכים נפשיים יכולים להיות באינטראקציה ולספק קלט כדי ליצור את החלום.

כמו כן נרצה לשים לב לאותן קוגניציות לא תואמות – שאינן קורות. למשל, אף כי שכיח מאוד לחלום ” ידעתי שזאת אימי אף כי לא הייתה דומה לה” אין זה שכיח לחלום את החלום ההפוך “ידעתי שזו לא הייתה אימי, אף כי היא נראתה כמוה”. למעשה בכל התיאורים של החלומות של המטופלים שלי, לא שמעתי אפילו על חלום אחד כזה. כמובן שזה לא ממש מחקר שיטתי, ואנו נרצה מדגם הרבה יותר גדול, שנאסף לא רק על ידי קלינאים אלא גם על ידי חוקרים בניסויים שיטתיים של החלימה, כדי לטעון באופן ברור שחלומות כאלו אינם קורים, או שהינם נדירים מאוד. אם הנטייה הזאת שכיחה בקרב קבוצה גדולה של חולמים, זאת תהיה עובדה חשובה. יכול להשתמע מכך שלא כל הסתירות נסבלות באופן לא מודע. יתכן שהתהליך הינו יותר מוגבל ושיטתי מאשר פרויד תיאר.[3]

דוגמה אחרת של קוגניציה לא תואמת קשורה בתפיסת הזמן. מאוד שכיח שהחולם יחלום עצמו שכמבוגר הוא חוזר אחורה בזמן לסביבת ילדותו. במקרה זה, הגיל הנתפס של החלום איננו תואם את המיקום של החלום.

הקוגניציה הלא תואמת של הזמן יש לה גם מספר מגבלות. אם לשפוט לפי ניסיוני וניסיון פסיכואנליטיקאים אחרים זה הרבה פחות שכיח לחלום את המצב ההפוך – שמישהו יחלום עצמו בתור ילד אך בסביבתו בהווה (26 , 4 ). לעומת זאת יש שכחיות גבוהה יותר של חלומות על אחרים שמוצגים בדמותם בגיל צעיר אך מופיעים בהווה. למשל אהרון אפלפלד (1) מתאר:

“… כמה ימים אחרי חזרתי (מפראג), חלמתי על הורי. הם לא התבגרו מאז שהיינו יחד בפראג לפני שישים ושלוש שנים, ופניהם הביעו תדהמה על כך שאני הזדקנתי. היינו מאוחדים בהשתאות הדדית, וידעתי שיש לי משהו חשוב לספר להם. אבל, כמו בכל חלום עמוק, לא יכולתי לבטא את המילים.” (שם, עמוד 41) .

האחרים נמצאים בגילם מהעבר בעוד החולם בגילו הנוכחי. תופעה זאת נפוצה בעיקר אצל חולמים שאיבדו קרובי משפחה (4).

אם חוסר ההתאמה בזמן בין ההתרחשות בחלום לבין גיל החולם – איננה סימטרית – הרי עובדה זאת תהיה חשובה לגבי התיאוריה של הלא מודע. היא יכולה להצביע על חלוקה במוחנו בין תחושת הזמן של יצוגי העצמי לבין תחושת הזמן לגבי אספקטים אחרים של החוויה, ואסימטריה לגבי האופן בו הם מתחברים. בעוד שפרויד (15) תאר את חוסר הזמניות של הלא מודע, יתכנו מגבלות יותר ספציפיות לגבי האופן בו הזמן יכול להתעוות ולהשתנות באופן לא מודע (3 , 6 ). אנו צריכים להתקדם מהמודל של לא מודע אשר “הכול יכול לקרות” בו – למודל שמאפיין מה כן יכול לקרות ותחת אלו תנאים פסיכולוגים ונוירולוגים.

המאמר המלא להורדה