הנפש בלילה / מאת: אנדריאה רוק. הוצאת עם עובד.
סיכמה: מיה דרזנר.
בספר ‘הנפש בלילה’ מתוארת ההיסטוריה של חקר החלומות ונסקרות התובנות המדעיות אליהן הגיעו עד כה, תוך ניסיון לדון באופן מעמיק בשאלות של איך, למה ומדוע בעצם אנחנו חולמים; הן מההיבט הביולוגי – אבולוציוני, והן מההיבט הפסיכולוגי –אנליטי. מוצגות דוגמאות למקרים יוצאי דופן ולמחקרים מעניינים מעולם החי מתוך מאמץ לחבר את הפאזל של חידת הנפש החולמת. מתוך כך, עולות שוב ושוב הסוגיות של הקשר בין הגוף והנפש (התודעה). הספר כתוב בצורה רהוטה (מובן גם למי שלא מגיע מתחום מדעי המוח), והוא אינו פוסח על סיפורם המרתק לא פחות, של המדענים שחוללו את המהפכה בתחום.
גילוי מנגנון החלימה
חלומות העסיקו את האדם מראשית תולדותיו, אולם חקר מנגנון החלימה התפתח רק במאה שנים האחרונות. כמו גילויים אחרים רבים, גם הגילוי
על מה שמתרחש במוח בשעת השינה – היה מקרי. יוג’ין אסרינסקי, סטודנט שלא הוכיח התמדה רבה בלימודיו, התקבל לעבודה כעוזר מחקר אצל נתינאל קליינמן – חוקר שינה מסור ביותר, וגילה כי במהלך הלילה לתנועות העיניים יש דפוס קבוע אותו כינה REM וכי הזמן בו האנשים חולמים הוא בזמן תנועות העיניים המהירות. מחקר חלוצי זה שפורסם בשנת 1953 נגד את הדעה שרווחה עד אז, כי המוח בטל מעבודתו בלילה, והביא לפריחתם של מחקרים רבים בתחום: האם ניתן להשפיע על תוכן החלומות וכיצד ניתן לעשות זאת? כיצד נוצרות התמונות החזותיות של החלום וכיצד ניתן לאפיין אותן? לשם מה אנחנו זקוקים לשינה והאם מדובר במנגנון ייחודי לבני האדם?
כדי להבין את חידת התודעה אלן הובסון ורוברט מקארלי החלו לחקור את המוח של חתולים, ומצאו כי תאי העצב באיזור גזע המוח מפעילים או משתקים את מאזן המאפננים העצביים במוח המשפיעים בתורם על התודעה. באופן ספציפי הנוראפינפרין והסרוטונין נמצאים בריכוזים גבוהים כשאנו ערים ואולם בזמן שינה תופס את מקומם האצטילכולין המעורר את מרכזי הראייה, התנועה והרגשות במוח. הובסון ומקארלי טענו כי “מאחר והאותות הגורמות ליצירת תמונות בחלום באות מגזע המוח הפרמיטיבי, ואילו איזורי התודעה המפותחים יותר של המוח הקדמי מגיבים אליהם תגובות סבילות בלבד, אין בתהליך החלום כל תוכן רצוני או רגשי”. כך, הם סתרו את טענתו של פרויד, שהחלום נושא מסר נסתר שכן הגורם הישיר לתהליך החלום עצמו הוא תהליך אלקטרוכימי אוטומטי ונטול מחשבה.
הטענה של הובסון עוררה כמובן התנגדות רבה בקרב הפסיכואנליטיקאים, אך אין ספק שהוא ידע לשווק ולפרסם את התיאוריה שלו בדרכים שונות; למשל באמצעות מיצג אומנותי שכונה ‘בימת החלום’ וזכה לפופולריות רבה (המבקרים בו צפו בפעילות המוחית של נבדק ישן מבעד למראה חד כיוונית), או באמצעות התקן ביתי שכונה ‘כובע השינה’ ואיפשר לאסוף דיווחי חלומות בסביבה הטבעית, בבית.
בהמשך, התברר שמנגנון השינה אינו כה פשוט כפי שסברו. ראשית, התברר שהחלימה לא מתבצעת רק בשלב התנועות העיניים המהירות כפי שנטו לחשוב, אלא יכולה להתבצע לאורך כל שלבי השינה. שנית, מרק סולמס אשר חקר אנשים עם פגיעות ראש, גילה שמנגנונים מסויימים במוח הקדמי שולטים בתהליך החלימה (בנוסף לאותות המתקבלים מגזע המוח) ושהדופאמין הוא החומר שמפעיל את החלימה עצמה. כך, הוא הראה שהחלומות מונעים בידי איזורי המוח הקשורים במוטיבציה והצליח לעשות חיבור כלשהו בין הגישות הנוירופסיכולוגיות להבנת החלימה לגישות הפסיכואנליטיות. טכנולוגיות של דימות מוח מתקדמות כגון PET ו- FMRI הצליחו למפות ביתר דיוק את האיזורים במוח הפעילים בשלבי העירות השונים ולחזק את טענותיו.
השפעות על החלימה:
בתחילת הדרך, החוקרים בדקו האם ניתן להשפיע על תוכן החלומות. החוקרים צלצלו בפעמון בשעה שהנבדקים היו שקועים בשנת תע”מ, התיזו עליהם מים או לחצו על זרועותיהם. רוב החולמים התעלמו מהפרעות אלו, וכששילבו את הגירויים מהעולם הממשי בחלום, זה לא השפיע באופן דרמטי על מהלך החלום. גם חוויות שנחוו סמוך לשעת השינה לא השפיעו ממש על תוכן החלומות. מניעת נוזלים לדוגמה לא הביאה לחלומות על צימאון. נדמה שהמוחות החולמים הם בימאים קנאיים לעצמאותם.
מחקרים מאוחרים יותר בדקו כיצד הזיכרונות של מאורעות החיים משולבים בחלומות. בניסוי, נתנו לנבדקים ללכת מספר ימים ברציפות עם משקפיים בצבע אדום. לאחר מכן שאלו אותם באיזה צבע הם חלמו. אט אט הנבדקים החלו לחלום בצבע אדום – גם על מאורעות שהוטמעו לפני הרכבת המשקפיים. המסקנה הייתה שחוויות היום משתלבות במהירות בחלומות בתהליך מורכב של פעולת גומלין בינן ובין הזיכרון.
החוקר טורה נילסן בדק כיצד חוויות היום משתלבות בתוכן החלום כפונקציה של אופי ועוצמת החוויה. הוא טבע את המונח ‘אפקט ההשהיה של החלום’ לתיאור תהליך זה, והראה למשל שהחלימה על חוויות מפחידות מאוד או מעוררות חרדה נוטה להידחות במספר ימים.
מייקל גזאניגה חקר את הדרך בה נוצרים חלומות דרך מודלים של רשתות עצביות. הוא הראה כי למוח יש נטייה לקחת את פיסות המידע שיש בידו, ולהמציא להן עלילה עם היגיון משלה – גם אם היא אינה תמיד נכונה. בשעת החלימה אין לרשתות העצביות שום קלט חושי מן העולם החיצון שיגביל את הצירופים האפשריים של הדפוסים העצביים, אולם המוח מנסה להפיק משמעות כמיטב יכולתו מתוך מבול האותות העצביים הפנימיים שהוא מקבל.
מאפייני החלומות:
דיוויד פוקס חקר במעבדתו את המאפיינים של חלומות הילדים ע”י כך שהעירם בלילה ושאל אותם ‘מה בדיוק קרה עכשיו?’ (מבלי לשאול את השאלה המכוונת: ‘על מה חלמת?’). הוא גילה שחלומות של ילדים נעשים דומים לחלומות של מבוגרים בצורתם ובתדירותם רק בגילאי 9-11 ותלויים במידה רבה בהתפתחות היכולת המרחבית חזותית. עד גיל 5 חלומותיהם של הילדים מאופיינים בעיקר מתמונות קצרות, סתמיות וחסרות תנועה, כאשר עד גיל 7 היחיד בדר”כ אינו דמות פעילה בחלום.
אכן, הבנת מאפייני החלומות יכולה להעשות גם באמצעות שיטת ניתוח תכנים. בשיטה זו נערך איסוף מאסיבי של עדויות לחלומות לאורך זמן ובקרב כלל האוכלוסייה. בדרך זו, ניתן להשוות באופן סטטיסטי בין החלומות של גברים ונשים, בין תרבויות שונות ובין גילאים שונים. מחקרים מסוג זה הראו בבירור שאכן קיימים חלומות אוניברסליים – כלומר חלומות עם נושאים שכיחים, כגון; חלומות בהם החולם נופל, בורח מפני רודפיו, מנסה שוב ושוב לבצע מטלה כלשהי, פוגש אדם שנפטר אשר חי שוב בחלום ועוד. כמו כן הנתונים מראים כי למעלה משני שלישים מן הרגשות בחלומות הם שליליים. ביל דומהוף הקים אתר אינטרנט (מומלץ!) אשר אוסף ומנתח דוחות חלומות לצרכי מחקר. כתובתו: http://www.dreambank.net
אחד המאפיינים הבולטים של חלומות היא היצירתיות שבהם. אנשים רבים מדווחים על רגעי השראה או פריצת דרך שארעו בזמן החלומות. פול מקרטני למשל דיווח שבאחד מחלומותיו התנגנה יצירה שמצאה חן בעיניו. למחרת בבוקר כשניגן אותה, ובדק שכן מדובר ביצירה מקורית שלו הוא חיבר לה מילים – ולימים אותה מנגינה הפכה לשיר הפופולרי ‘Yesterday’. ליצירתיות שבחלומות זיקה ישירה לאומנות אך היא השפיעה גם על פיתרון חידות אנליטיות בתחומי המדע. הפסיכולוג הקוגנטיבי ג’ון אנטרובוס מסביר: ‘בזמן פיתרון בעיות, אנו מציבים אילוצים סביב הבעיה ולכן מגבילים את הפיתרון שאנו שוקלים. בחלום כל האילוצים רופפים ולכן אנו יכולים למצוא פיתרון לא שיגרתי שלא נראה לעין לפני כן’.
סטיבן לאברג’ שם לב כי קיימים מצבים בהם בזמן השינה, הוא נעשה מודע לכך שהוא חולם, בשעה שהחלום עודנו בעיצומו. תופעה זו מכונה חלימה צלולה, והיא הוזכרה בספרות עוד לפני שהחלו לחקור אותה. על מנת להוכיח את התופעה מבחינה מדעית, היה צורך למצוא דרך לאפשר לחולם לאותת לחוקרים שהצלילות החלה בשעת השינה. הוצע לעשות זאת ע”י שליטה על שרירי הנשימה או תנועות העיניים בחלום. כך, סדרת ניסויים הראתה כי חולמים אכן יכולים להעשות מודעים לכך שהם נמצאים בארץ החלומות ולשלוט באופן רצוני על המתרחש בחלום, ואף לאותת לעולם החיצון ולבצע מטלות שהוסכמו לפני השינה (לעיתים הדבר דורש אימון).
אין פלא איפוא שאנו נוטים לחשוב שחלומותינו הם מציאות. זו תהיה שגיאה להסיק שחוויית החלום אינה ממשית ומה שקורה בתודעה הערה היא המציאות האמיתית. ניתן לראות בחלימה מקרה מיוחד של תפיסה, בלי מגבלותיו של הקלט החושי החיצוני. תופעת החלימה הצלולה מרמזת שהחלומות הם הצוהר אל סודות התודעה שכן היא נגרמת משינויים פיסיולוגיים במוח ומרצון וכוונה שהחולם מפתח שמביאים אל החלום יסוד של מודעות בשנת התע”מ.
מטרת החלימה
תופעת החלימה מאפיינת יונקים ומיני ציפורים, אך היא אינה קיימת בממלכת הזוחלים. אחת ההנחות היא כי לחלימה תפקיד אבולוציוני – הישרדותי. החלום מאפשר להטמיע זיכרונות, לעבד מידע ולהכניס את התיקונים הנדרשים ברשתות העצביות השולטות בהתנהגות עתידית. שנת התע”מ היא קריטית ללמידה; אכן, נמצא כי ככל שהצאצא פחות עצמאי, כך שלב התע”מ שלו ארוך יותר (למשל אצל פגים לעומת תינוקות שנולדו בזמן). כמו כן, חיישנים שהושתלו במוחות של חיות מעבדה הראו כי אכן, אותם תאי עצב שפעלו בשלב למידה במהלך שעות הערות, ירו בדפוס זהה גם בשנת התע”מ.
מחקרים אחרים הראו שלמידה אופטימלית תלויה בשילוב שני סוגי השינה. קרלייל סמית למשל, חקר את הקשר שבין למידה לשינה והראה ששלב 2 בחלימה חיוני לשיפור הביצועים במטלות מוטוריות. שנת הגלים האיטיים לעומת זאת חשובה ללימוד מטלות הקשורות בזיכרון עובדתי (למשל מטלות שינון).
החלימה היא גם אמצעי להדמיית מאורעות מאיימים ולתרגול פעילויות שונות בתוך המציאות הווירטואלית הבטוחה והמוגנת שהמוח יוצר. לא פלא איפה שתכנים כגון ריצה, שיחה ופעילות מינית שכיחים למדי בחלומות, אולם פעילויות של קריאה, כתיבה וחשבון המהווים יסודות תרבותיים מאוחרים כמעט ולא מדווחים.
מטרה נוספת שיש לחלומות היא תירפויטית ולצורך ניטור הרגשות. החוקרת רוזלינד קרטרייט למשל טוענת כי היכולת ליצור ולזכור חלומות מפותחים היטב שקושרים קשר אסוציאטיבי חיובי בין המצב הרגשי הנוכחי ובין זכרונות קודמים משפרת את הסיכויים להתגבר על דיכאון. במקרים של חלומות בעקבות מאורעות טראומטיים, נראה שהסיוטים משתנים עם הזמן ונעשים גרסאות מרוככות של האירוע. סיוע לשבירת הדפוס יכול להעשות גם ע”י טכניקה של ‘טיפול בחזרה על תמונת החלום’ (imagery rehearsal treatment) והסבת הביעותים לחלומות שליטה (mastery dreams).
כריסטופר כוך ופרנסיס קריק חוקרים את טבעה של התודעה. לטענתם, הרגשת התודעה כרוכה בתהליך מורכב של מיפוי פנימי בדמות רשתות עצביות. כך, המוח ‘רואה’ ע”י יצירת מפות פנימיות המייצגות את הגוף ואת העולם החיצון שבו אנו פועלים. החלימה בתורה, ממלאת תפקיד מכריע ביצירת המפות הפנימיות החיוניות האלה, שכן היא מסייעת לעדכן מידי לילה את הרשתות העצביות ולשפר את המפות הפנימיות של העולם, שעוזרות להנחות את התנהגותינו.
סוף דבר
כיום, המחקרים עוסקים פחות בנושא של חלימה, ויותר בנושא של הפרעות השינה: הפרעת נרקולפסיה, הפרעת העוררות (arousal disorder), הפרעת התנהגות תע”מ וכו’. חקר החלומות עשוי למלא תפקיד חשוב באחד התחומים המסקרנים ביותר של לימודי התודעה. התובנות שהגיעו אליהן עד עתה מראות שהקו המפריד בין תודעת החלימה ובין תודעת העֵרות אינו חד וברור כפי שסברו עד כה. החלימה היא צורה עשירה של תודעה וראוי לנו להוקירה לא פחות משאנו מוקירים את חוויית העולם בשעות הערות.
