חלומות ושינה: מתוך מקבת / שקספיר
תרגום חדש: דורי פרנס
נשלח למערכת “תורת החלומות” ע”י המתרגם
מקבת מערכה 2 תמונה 2
מקבת: היה נדמה לי ששמעתי קול
זועק “שוב לא תישן; מקבת רוצח
את השינה, את שנת הישרים,
שינה שמטליאה אריג פָּרוּם
של דאגות, המוות של כל יום-
חיים, אמבט חמים למכאובֵי
עמל, מַרפּא לַמוח הדואב,
שְביל מספר שניים בְּמַלכוּת הַטֶּבע,
מזון מספר אחד בַּסעודה
של החיים”.
לידיי: מה אתה מתכוון?
מקבת: הוא לא הפסיק לזעוק “שוב לא תישן”
לכל הבית: כן – “גלאמיס רצח
את השינה, לכן קודור שוב לא
יישן – מקבת שוב לא יישן”.
מקבת מערכה 2 תמונה 2
הישנים והמתים הם סתם
ציוּר; רק עין ילדותית פוחדת
מִשֵד צעצועים צבוּע.
מקבת מערכה 3 תמונה 2
שיֵחָרבוּ גם העולם הזה
וגם הבא, ורק שלא נאכל
בְּפחד את לַחְמֵנו, ונישן
מיוסרים בַּסיוטים האלה
שמטלטלים אותנו לילה לילה.
עדיף להיות עם המתים, שאנו,
כדי להיות שלווים, שלחנו אל
שלוות עולם, ולא לשכב טרוּפים
בלי מנוחה על סד העינויים
בַּמוח.
מקבת מערכה 3 תמונה 4
אני כל כך עמוק בְּדם, שאם אפסיק
לִשְחות עכשיו, יהיה קשה יותר
לחזור מלהמשיך. ראשי רוחש
דברים זרים שאין לִשְקוֹל, יש לְמַמֵּש.
ליידי: חסר לך החומר המְשַמֵר
הכל, שינה.
מקבת: בואי, נלך לישון.
ההזיות שלי – פַּחדֵי טירון כולן;
דרוש תִרְגוּל קשה כדי לחשלן.
אנחנו צעירים בְּמעשה עוד.
מקבת מערכה 5 תמונה 1
נכנסים רופא, וגבירת-לוויה
רופא: שני לילות עמדתי אתךְ בְּמשמרת, ועדיין אני לא מוצא אמת בַּדיווח שלך. מתי
היתה הפעם האחרונה שהיא הסתובבה?
גבירה: מאז שהוד מלכותו יצא לִשְדה הקרב, ראיתי אותה קמה ממיטתה, זורקת על עצמה
את חלוק השינה שלה, פותחת את הארון, מוציאה נייר, מקפלת אותו, כותבת עליו, קוראת אותו, אחר כך סוגרת, וחוזרת שוב לַמיטה; וכל זה מתוך שינה עמוקה.
רופא: הַפְרעה חמוּרה בַּטֶּבע, לְהִתְברך בְּשֵינה וְעם זאת לִפְעוֹל בְּהקיץ. בתוך ההתרגשות הסהרורית הזאת, חוץ מהליכה ופעולות מעשיות אחרות, מה, אם בכלל, שמעת אותה אומרת?
גבירה: מה שאני לא מוכנה, אדון, לחזור עליו.
רופא: לי את יכולה, ומן הדין שתעשי זאת.
גבירה: לא לך, ולא לאף אחד, כל עוד אין לי עֵד שיאשר את דברי.
(נכנסת ליידי מקבת, עם נר)
תביט, הנה היא באה – זה המראה הקבוע שלה, ואני יכולה להישבע שהיא יְשֵנָה עמוק; תבחן אותה, עמוֹד קרוב.
רופא: מנין לה הנר הזה?
גבירה: מה, הוא היה מונח על ידה; יש לְיַדָה אור כל הזמן, כך היא צִוְותה.
רופא: את רואה שהעיניים שלה פקוחות.
גבירה: כן, אבל החוש שלהן נעצם.
רופא: מה זה מה שהיא עושה עכשיו? תראי איך היא משפשפת את הידיים.
גבירה: זאת פעולה שְגוּרָה אצלה, לרחוץ כביכול את הידיים: אני ראיתי אותה ממשיכה
בזה רבע שעה רצוף.
ליידי: בכל זאת הנה כתם.
רופא: שמעי, היא מדברת, אני ארשום מה שיוצא ממנה, בתור גיבוי לַזִכּרון שלי.
ליידי: רֵד כּתם מקולל – רד אני אומרת. אחת – שתיים – טוב אז הגיע הזמן לעשות את זה – חושך מִצְריים בַּגיהינום. בּוז לך, אדונִי, בּוז, חייל, ופוחד? מה יש לנו לפחוד מי עשה את זה, כשאף אחד לא יכול לדרוש מאיתנו דין וחשבון? אבל מי היה חושב שיש לו לַזַּקֵן כל כך הרבה דם בתוכו.
רופא: שמעת את זה?
ליידי: למֶקְדַף ראש-השבט היתה אשה אוהבת – איפה היא עכשיו? מה, הידיים האלה לעולם לא יהיו נקיות? מספיק עם זה, אדוני, מספיק עם זה – אתה מקלקל הכל עם הַבֶּהלות האלה.
רופא: צאי מכאן, צאי מכאן: נודע לך מה שאסור לך.
גבירה: היא אמרה מה שאסור לה, בזה אני בטוחה; אלוהים יודע מה היא יודעת.
ליידי: עדיין יש פה ריח של דם – כל בָּשְמֵי עָרָב לא ימתיקו את היד הקטנה הזאת. אוֹ, אוֹ, אוֹ.
רופא: איזו אנחה זו! הלב קורס מכּוֹבד.
גבירה: אני לא הייתי רוצה לב כזה בֶחָזה שלי, גם לא תמורת כל הדרת הגוף.
רופא: טוב, טוב, טוב.
גבירה: מהפה שלך לאלוהים, אדוני.
רופא: המחלה הזאת היא מעבר לַהִתְמחוּת שלי; אבל בכל זאת הִכּרתי כָּאלה שהלכו מתוך שינה ומתו בלי רבב בַּמיטה.
ליידי: שְטוֹף את הידיים, תלבש את החלוק שלך, אל תֵרָאֶה חיוור כל כך: אני אומרת לך שוב, בַּנְקוּוֹ קָבוּר; הוא לא יכול לצאת מהקבר.
רופא: ככה?
ליידי: לַמיטה, לַמיטה – יש דפיקות בַּשער – בוא, בוא, בוא, בוא, תן לי את היד שלך – מה שנעשָה אין להשיב. לַמיטה, למיטה, למיטה.
(יוצאת)
רופא: היא תלך למיטה עכשיו?
גבירה: ישר.
רופא: יש לחישות רעות סביב. דברים
זרים לַטֶבע מולידים צרות
זרות לַטבע. נְפשות חולות
פולטות סודן לְכּריוֹת חֵרְשות.
היא לא צריכה שום דוקטור, אלא כומר –
אלי, סְלח לכולנו. את טַפּלי בה,
הרחיקי חפצים מסוכנים
מקִרְבתה, פִּקְחי עליה עין.
אז – לילה טוב. היא בלבלה עלי
את דעתי, הדהימה את עינַי.
אני חושב, אך לדבּר איני
מעז.
גבירה: ליל מנוחה, אדון רופא.
(יוצאים)
***********
אתר הבית של שייקספיר ושות’
