במאמרו של קובי אוסלנדר במדור זה (“חלומות ותקשורת אינטרסובייקטיבית בטיפול”) מצוטט פירוש חלום שהציע תומאס אוגדן (אוגדן 1996, עמ’ 993). בחלום רואה המטופל את אמו בגילה הנוכחי (70+) כשהיא בהריון. האם ואחותו של החולם מחייבות את ההריון. הן
מדברות על ענייני יומיום כאילו ההריון מתקבל על דעתן, בעוד שהחולם מתקומם נגד ההריון ואולם דעתו אינה נשמעת
.
אוגדן פירש את החלום כעוסק בקשר הטיפולי ובחששותיו של המטופל מנטישת המטפל:
“ואכן בהמשך, המטופל חשף בפניו את רצונו לסיים את הטיפול בסוף השנה. תחושות ומחשבות שעלו סביב נושאים אלה הובילו אותם לשוחח על חרדה לא מודעת של המטופל שלאחר חופשת הקיץ המטפל עלול לא לשוב”.
פירוש זה מצטרף לנטייה גוברת והולכת במאמרים המתפרסמים בשנים האחרונות למקד את פירוש החלומות של מטופלינו בטיפול עצמו ובמיוחד במטפל. השאלה היא האם נטיה זו מבטאה דרך חדשה להבין את מצוקות נפשו של המטופל או שיש בכך ביטוי למצוקתו של מקצוע שסובל מחרדת נטישה.
יותר ויותר אנו רואים פרשנות פסיכולוגית שעניינה המרכזי הוא חדר הטיפול, כאילו אין לו בעולמו הפנימי של המטופל אלא ענייני טיפול וקליניקה.
עבודה על הטרנספרנס היתה גילוי רב ערך של הפסיכואנליזה, גילוי שאיפשר למטפל לראות דרך חוויה מיידית-אקטואלית דפוסים ומערכי נפש שנצרבו בנפשו של המטופל ובאו לידי ביטוי מכשיל במקומות שונים בחייו. העבודה על הטרנספרנס העניקה שירות לחייו של המטופל כאשר הטיפול היה בבחינת מעבדה שנועדה לשרת את “השדה”, את החיים. אולם בשנים האחרונות דומה שחייו של המטופל לא נועדו אלא כדי לסמל את הטיפול ולשרת אותו. היות שפרשנות זו של חלומות הפכה לטרנד נרחב ביותר בספרות המקצועית, יש לבקש את סיבותיה בתהליכים חברתיים ותרבותיים שמאפיינים את התקופה ואת המקצוע.
בסקר שנערך באנגליה התברר כי 63% מן האנשים שפונים לטיפול אינם פונים למטפלים מקצועיים. מתקבל על הדעת שבארץ המצב דומה. יש עודף גדול של מטפלים. מאות אנשי מקצוע נוספים מידי שנה ולא מתים כמספר הזה. הצפת השוק על ידי מטפלים לא מקצועיים משלימה את התמונה ומחמירה את המצור על המקצוע.
אין ספק שעלינו לתת את הדעת על תהליך זה, שבו מטופלים מעדיפים טיפול בניסים ונפלאות על פני עבודה מעמיקה, עתירת מאמץ וסבל. תהליך זה של העדפת שטיקים וטריקים על פני התייחסות עניינית ומושכלת היא מן המאפיינים של תרבותנו בכלל, אולם התשובה המתבקשת ממציאות זו איננה בהטיית המוקד הטיפולי על פי האינטרסים של המטפל ובניית מודל שתכליתו לשקם את מעמדנו המקצועי בעיני ההמונים. מצוקת המקצוע מטפחת בתקופה האחרונה פניה אל שתי כתובות: אל המטופל שעליו ועל חלומותיו מוטל לעסוק בנו, ואל אלוהים שבשנים האחרונות עשה come back אחרי שפרויד הרחיק אותו מחדר הטיפול.
אני מאמין שלעיתים הלא-מודע של המטופל והלא-מודע של המטפל מקיימים ביניהם דיאלוג שבא לביטוי גם בחלומות. אולם בכל מקרה עלינו לעמוד מול מציאות הלא-נודע שמתגלה בחלום מתוך עמדה של כבוד ויראה. לא נועדו החלומות של המטופלים כדי לספק צרכים נרקיסטיים שלנו. החלומות הם הזמנה להבין את מצוקות נפשו של המטופל על מנת להביא להם מזור. אוגדן דיבר על “השלישי האנליטי” (ראה אותו מאמר). יש להסכים לכך שקיימת מציאות טיפולית (“השלישי”) בעלת ערך שבאה לביטוי גם בחלומות. אולם הפרשנות הנפוצה לאחרונה בספרותנו המקצועית מעלה את השאלה מיהו הראשון, ודומה שהראשון הופך להיות המטפל ולא המטופל. יש בכך ניצול של ממש, ניצול של הטיפול לצרכינו שלנו. גילוי “השלישי” הוא תרומה בעלת ערך לפסיכותרפיה, אולם בתנאי שלא נזנח את נסיוננו להבין את עולמו הפנימי של המטופל, עולם עמוק ורחב שמדבר אלינו בין השאר בשפת החלום, שפת סמלים.
בחלום שמביא אוגדן ומצוטט במאמרו של אוסלנדר מופיעים סמלים עתירי משמעות ועומק: אמא, אחות, הריון, עמדות מודעות ודעות. אני מניח, גם מבלי להכיר את החולם, שמדובר כאן בנושאים בעלי ערך רב בעולמו הפנימי, נושאים של פריון והתחדשות, של כוחות חיים, של קונפליקטים שכל אלה מעלים לנוכח התודעה המודעת של הדמויות בחלום. האם נכון את כל אלה לצמצם לענייני טיפול ומטפל? לעיתים נדמה שכל העולמות העולים מתוך סמלי החלומות מתרכזים באמצעות הפרשנות המקצועית על שביל צר אחד שמוביל אל המטפל ואל הקליניקה שלו …
