כמו פרויד, יונג הניח שהחלומות נובעים מפעילות נפשית בלא מודע. ההבדל בינו לבין פרויד בגישתו להבנת החלומות, נובע מתפיסתו את הלא מודע באופן שונה מתפיסתו של פרויד.
פרויד גרס שכל התכנים של הלא מודע הודחקו מן המודע. יונג לעומת זאת חשב שהתכנים המודחקים בלא מודע הם רק חלק מן התכנים שבו. לדעתו הלא מודע מכיל גורמים שעדיין לא הגיעו למודע, ואלה הם הגרעינים של תכנים שעוד יגיעו למודע. הוא חשב שלו הלא מודע היה מכיל רק תכנים שהודחקו, העלאתם של תכנים אלה למודע הייתה מפחיתה את החלימה, אך הוא מצא שההפך קורה. מכאן הוא גרס שמתרחש בלא מודע תהליך מתמשך, היוצר חלומות, פנטזיות ודימויים, שרק חלק מהם עולה למודעות.
לדעתו החלום הוא דלת קטנה נסתרת בחלקים הסודיים של הנפש, אשר נפתחת אל ה”לילה הקוסמי” של הפסיכי שהיה קיים הרבה לפני המודעות של האגו. הוא גרס שהחלום הוא הביטוי הטבעי וההכרחי של אנרגית החיים. בעיניו הדעה כאלו הלא מודע הוא רק שקית המכילה את הפירורים שנופלים מן המודע, היא דעה רציונליסטית צרה. יותר נכון בעיניו לתאר את המודע כשקית המכילה מה שבמקרה נופל לתוכו.
יונג הסכים להשערה הפרוידיאנית לפיה חלק מן התכנים של המודע עוברים ללא מודע. אך הוא הניח שכל התנהגות שלנו והאופן בו אנו חווים חוויות, צריכים לחול בפוטנציה בתוכנו לפני שהם מתרחשים באופן אקטואלי. הוא גרס שכל הפוטנציאל הזה שייך ללא מודע הקולקטיבי. לכן שורשיהם של כל התכנים הפסיכים, כולל החלומות, טמונים בלא מודע הקולקטיבי, הנמצא כל הזמן בתהליך יצירתי.
אי לכך לדעת יונג תפקיד החלום אינו רק סיפוק משאלה יצרית מודחקת, כפי שגרס פרויד, וכן אינו רק שיקוף החוויות האישיות של החולם, אלא בנוסף לכך הוא תוצר של הלא מודע הקולקטיבי המגיב לחוויות המודעות של החולם עם ראיה רחבה כלל אנושית הנחוצה כדי להוסיף משהו מאזן לחוויה האישית של החולם. ואכן האנרגיה הזורמת לתוך דימויי החלום עשויה לעזור לנו להתפתחות פסיכולוגית: לפיתוח, לתחזוקה, לארגון, ולתיקון של תהליכים וסטרוקטורות פסיכיות.
