ספרי קבלה שנפוצו בכתבי יד ובדפוס, כגון ‘גליא רזא’, ‘חיית קנה’, ‘מגיד מישרים’, ‘עבודת הקדש’, ‘שער רוח הקדש’ ו’ספר החזיונות’, שנכתבו כולם במאה הט”ז, הפיצו ברבים את סמכות החלום ותוקף החזיון וקבעו את משמעותם כגילוי שמימי וכאות מן העולם העליון. למעמד מיוחד זכה חיבורו של שלמה מולכו ‘חיית קנה’, שחלומותיו המיסטיים על הגלות והגאולה, שנפוצו באיגרות שונות, ועלייתו על המוקד של מחברו בשנת רצ”ב (1532), השפיעו השפעה מכרעת על מקובלים בני דורו במחצית הראשונה של המאה הט”ז. השפעה נודעה גם לספרו של המחבר האנונימי בעל ‘גליא רזא’, שנאבק על מעמדה של הקבלה באותה תקופה. הוא מעיד בראשית דבריו שנכתבו בשנת שי”ב (1552): ‘וכל דא שכתבתי נתעורר לבי לכתבו ולפרסמו בהיות שנתעורר אלי מן שמיא בהיותי על משכבי בחזיוני לילה נים לא נים’, ובדומה לו כותב גם בן זמנו האלמוני מחבר ‘עבודת הקודש’ בהקדמתו: ‘קוטבי חיבורי זה אשר הוא מיוסד עליהם שנים והם רוח הקדש וראיית פני מלאך הברית’. כל אלה ראו בחלומותיהם גילויים נסתרים מן העולם העליון, שהיו קשורים להפצת המסורת הקבלית מחד גיסא ולביאור קץ הגלות וקרבת הגאולה מאידך גיסא.3 בתקופה זו נכתבו גם חיבורים אוטוביוגרפיים המבוססים על חלומות, כגון ‘מגיד מישרים’ ליוסף קארו, שמחברו מנהל שיג ושיח עם ‘המלאך המגיד’ הדובר אליו בלשון הזוהר, ‘ספר החזיונות’ לחיים ויטאל, החושף מטמורפוזות מעניינות של התנסויותיו של מחברו בעולם מלא שדים ורוחות, ויומנו המיסטי של אלעזר אזכרי, ‘מילי דשמיא’, המלמד על זהותו הסגפנית של מחברו.4 התסיסה השבתאית במאה הי”ז, שהייתה מלווה בגילויים מיסטיים, השפיעה אף היא על כתיבת חלומות וחזיונות, הן כאלה שאיששו את החזון השבתאי והן כאלה שבאו להפריכו. ביניהם ידועים סיפורי חלומותיהם של יעקב ששפורטש ושל השבתאי מרדכי אשכנזי.5 מראשית המאה הי”ח מצויות בידינו איגרותיו של רמח”ל שראה בחלומותיו גילויי ‘מלאך מגיד’, וראה עצמו כמי שסודות הקבלה מתפענחים בחזיונותיו.6 ממחצית המאה הי”ח מצויה בידינו ‘אגרת הקודש’ של ישראל בעל שם טוב, המדבר בחלומותיו בשנת תק”ז עם המשיח.7 עוד ידועים מתקופה זו חלומותיו של נתן אדלר מפרנקפורט וחלומותיו של יעקב פראנק שנדפסו בספר ‘דברי האדון’ ובכרוניקה הפרנקיסטית. מן המאה הי”ט ידועים חלומותיו של בעל ‘מגילת סתרים’, יצחק יהודה ספרין מקמרנה, ו’רסיסי לילה’ לצדוק הכהן מלובלין.8 במאה העשרים נודעים חלומותיהם של אברהם יצחק הכוהן קוק, תלמידו דוד הכוהן המכונה ‘הנזיר’ וחלומותיו של שמואל יוסף עגנון.
כידוע, יוחד לחלום במציאות המודרנית מקום מרכזי בהבנת ההתנהגות האנושית, מאחר שהחלום, לדעת מפרשיו במאה העשרים, משקף את חייו הפנימיים של החולם: אישיותו, חוויותיו ומשאלותיו של האדם באים לידי ביטוי בחלומותיו, ופרישתם מציגה לפני הקורא את המציאות הנפשית הסמויה על ריבוי פניה. לעומת זאת בעולם העתיק נתפש החלום בדרך כלל כגילוי של עובדות אובייקטיביות בעלות משמעות דתית עמוקה לחולם פסיבי, וכאמצעי של תקשורת בין האדם ובין עולמות עליונים.9 החלום נתפס לא רק כביטוי לפעולת נפשו של האדם מחוץ לגופו, אלא גם כפעולת כוחות אלוהיים על נפשו, ולפיכך ייחסו לו חשיבות ראשונה במעלה כדרך של קבלת ידע מגבוה. הדעה הרווחת הייתה שבחלום מגלים האלים את רצונם לבני האדם ופותחים פתח ליצירת שיג ושיח עם מציאויות שלמעלה מן הטבע.10
גם במסורת היהודית הניחו שאחרי שפסקה הנבואה, נגלה האל לבני אדם בחלום: ‘אמר הקב”ה אף על פי שהסתרתי פני מהם בחלום אדבר בו’.11 בעל הזוהר ראה בחלומות חזיונות הקרובים לנבואה, ואמר ‘שעתה משפסקה הנבואה ופסקה בת קול, לא משתמשים בני אדם אלא בחלום’. הוא הוסיף וקבע שחלומות הצדיקים הם גילויים הניתנים לנשמותיהם בעולם המלאכים מפיו של גבריאל, אשר בידיו מופקדים חלומות, סתרי תורה וידיעת העתיד.12 בעל ‘גליא רזא’, שהושפע מהשקפת הזוהר, כתב: ‘כי גבריאל הוא ממונה על החלומות ושמו רזא-גלי והוא גבריאל בגימטריה […] ולכן קראתי חיבורי דא רזא גלי כי בכוח חלומות בחזיוני לילה ולפעמים בהקיץ כל הבניינים שעשיתי’.13
הספרות המבוססת על חזונות או על חלומות נותנת ביטוי לסוג של סובייקטיביזם המייחס חשיבות עליונה לחלום, לזיכרון, לאופי הפרטי-אישי של התחושה או למציאות הפנימית. ספרות זו מבטאת הערכה עמוקה למשמעות החוויה הפנימית ולהעדפתה על פני המשותף והגלוי לכלל, היינו על פני המציאות הנגלית. משמעותה של ההתנכרות לתוקפה המוחלט של הממשות הרווחת והעדפתה של המציאות הסמויה הנגלית בחלום, טמונה בראייה יחסית של גבולות מקובלים בזמנו ובמקומו של החולם, ובהתייחסות מסויגת לתכתיבי המסורת העולים מהם, לאורן של אמיתות מוחלטות הנגלות בחלום. העבר המקודש, ההווה השרירותי והעתיד הנכסף נבחנים מחדש. המציאות הארצית מתפרשת לאורה של המציאות השמימית הנגלית לחולם, כלומר, הממשות הזמנית נשזרת במארג על-זמני המבאר מזוויות חדשות את שרירותו של ההווה ושוזר אותו בעתיד נכסף.
החלומות שהגיעו לידנו הם עדות כתובה, ישירה או עקיפה, של חוויה מופנמת, או עיבוד ספרותי של מצבי תודעה יוצאי דופן. החלום תלוי באופן הדוק במבע מילולי, ועל כן גם אם לעתים תוכנם של החלומות מתמיה, דמיונם מופלג, ולשונם מרומזת, הרי שבהיותם יצירה כתובה, הם בראש ובראשונה עדות טקסטואלית, הניתנת להתפרש ולהתפענח ככל טקסט כתוב.14
החלומות שהגיעו לידינו הם עדות כתובה על המעברים הפתוחים בין השמים והארץ, שהתקיימו בתודעתם של בני תקופות שונות, ועל המטמורפוזה של ההתנסות הארצית והשמימית שהתחוללה בתודעתם. עוד הם מלמדים על הידע הנסתר שבעלי החלומות ביקשו, על העולמות החזיוניים שנגלו להם בעיני רוחם ועל מבעם המילולי. הספרות החזיונית מצביעה על השימוש בחלומות כאמצעי ליצירת קשר בין האדם לבין מה שלמעלה מן הטבע ועל ההתייחסות אל החלום כאל מקור סמכות בלתי ניתן לערעור או כאסמכתא שמימית לרעיונות חדשים ולהשקפות שנויות במחלוקת.
ההשקפה שמקור החלום נתפס כמצוי מחוץ לאדם, וקדושתו יוחסה למגע עם עולמות עליונים, גרמה לכך שחולמים וחוזים ייחסו משמעות לחלומותיהם והעלו אותם על הכתב, ואף גרמה לכך שחיבורים המבוססים על חלומות זכו לתשומת לב רבה והתקדשו במסורת. אולם אם נתבונן מקרוב בחלומות שהגיעו לידינו, נגלה שעיקרם אינו טמון במקורם שמחוץ לאדם, אלא דווקא בתשתיתו התרבותית של החולם ובמסורת המקודשת ששאב ממנה, מזה, ובאופקים החדשים שנפתחים לחולם, המפרק את הממשות ומצרפה מחדש, וחורג מעבר לשרירותו של הניסיון האנושי, מזה.
