סיכום ודוגמה מתוך המאמר של ג’יימס פוסייג’ על החלום כמארגן

סיכום ודוגמה
למרות כל האמור לעיל על חלימה ועל תפקידה המכריע בהתפתחות חיי הנפש שלנו ובוויסותם – במובנים רבים מכריע הרבה יותר ממה שהניח פרויד – הרי שאת הראייה הכוללת והמקיפה על עצמנו ועל חיינו שלוכדים, מעת לעת, חלומותינו, אפשר להעריך במלואה רק כאשר שומעים חלום כזה. לסיכום, ברצוני להציג חלום מסוג זה המתאר את המצבים הפנימיים המשתנים של החולמת.
החולמת, בת 39 באותה עת, היתה אשה מבריקה וניחנה בכשרון תיאור חד. היא גדלה כילדה דוגמנית ונאלצה להתנער מחלק גדול של חיי הרגש שלה, בתגובה להורים מצליחים וחודרניים ביותר שקבעו עבורה אורח חיים ברור, ולאירועים של התעללות מינית על ידי אחיה ועל ידי שכן. היא אושפזה, לבקשתה, למשך חודש, בעת שהיתה בשיא של פחדים פרנואידיים עזים ומחשבות אובדניות. מטרת האשפוז היתה להתמודד עם ביעותיה במסגרת מחזיקה יותר ועל כן בטוחה יותר. היא סיפרה את החלום בשלושה חלקים:
א. עיירה; היא משתרעת על פני מדרון. אין זה מדרון תלול אלא מתון ונאה; הוא נשי. חורף. אני מתבוננת על העיירה כאילו היתה דגם של משחק. יש בה קבוצות בתים המכורבלים יחד בשלג. אני רואה את הגגות שלהם; הם נראים כמו ספרי עור עתיקים הפרושים על כל בית. יש מסילות רכבת שחוצות את העיירה, מאחדות ומחברות אותה, הופכות אותה לשלמה. יש יערות אורנים ירוקים, רחובות ראשיים, כיכרות מרכזיות, שבילי עפר מכוסים בשלג. היא שקטה, שלווה, נהדרת.
אני יודעת שאני העיירה וגם מרחפת מעליה. זהו הנוף של עצמי.
ב. תחושת פחד. אני מלאה באותה אימה ששיגרה אותי לבית החולים. היא עצומה, בלתי נשלטת, מציפה. היא משתלטת עלי, אני מרגישה אותה על העור שלי ובתוכי. אני משותקת מפחד. הפחד ישן, מוכר. העיירה נכנסת למצב של קפאון. היא קפואה ודוממת; אין זיע. האני שבתוך העיירה מפסיק להרגיש. אני מרגישה את הפחד המוכר ואחריו היעדר כל תחושה.
ג. הזמן עובר, כמו בסיפור על ריפ ואן וינקל [גיבור ספרותי אמריקאי הנרדם למשך 20 שנה פרי עטו של הסופר וושינגטון אירווינג– המתר’]. ההרגשה היא שעברו עשרים שנה (אבל אני יודעת שעברו יותר). העיירה נותרה במצב הקפאון שלה. חייתי בלי רגשות כל הזמן הזה.
יש הפשרה; העיירה מתעוררת לחיים. הקוטג’ים באותו מקום אבל התחושה היא שהם עברו למקומות חדשים. הקשר של מסילות הרכבת לעיירה ולקוטג’ים נראה אותו דבר כשאני מסתכלת עליו מלמעלה, אבל האני שבתוך הנוף מרגיש שונה. אני מבולבלת אבל לא מפוחדת. אני אסירת תודה ששנת הקרח הסתיימה. נטיפי קרח נמסים בשולי הגגות; הנוף מואר באור אחר. בסוף החלום אני רק בתוך הנוף, לא מעליו. אני מוצאת את דרכי בארץ לא מוכרת. ההפשרה חשפה חלקים של אדמה מתחת לשלג. הנוף כבר אינו בראשיתי כמו שהיה בתחילת החלום (כשזה היה דגם… כמו ילדה דוגמנית) אבל אני מרגישה מעוגנת בו; הוא הרבה יותר אמיתי ומלא חיים.
החלום מדבר. הוא מספר סיפור דרמטי על טרנספורמציה פסיכולוגית מתמשכת. השינה בת עשרים השנה של ריפ ואן וינקל החלה כשהחולמת היתה בת 19, תחילת הבגרות, לדבריה, וכשפגשה את בעלה לשעבר. כמי שגדלה כדוגמנית, היא היתה נאה ונשית, והשיגה מעט שלווה, אולם במחיר של קדרות והתרחקות מהחוויה שלה (“אני יודעת שאני העיירה וגם מרחפת מעליה”). באנליזה התחילה המטופלת להתחבר מחדש לרגשותיה, פגשה את האימה וקפאה כדי לעצור אותה. בהדרגה, כשהתחילה להבין ולפלס דרך בתוך הפחד, היא התחילה להפשיר, להיות “בתוך” החוויה שלה באופן מלא יותר, ולהפוך לחיה וחיונית יותר. החולמת מסוגלת ללכוד בחלום העז הזה תחושות מדומיינות, מצבי עצמי וטרנספורמציה, לחשוב ולהמשיך לגבש את השינויים הפנימיים הללו.

לקריאת המאמר בשלמותו …