בטיפול היו גם מצבים קשים הרבה יותר. במצבים היפנוטיים עלו סיוטים שחזרו וביעתו אותה בלילות, ובהם היו תולעים חומות דוחות ובעלות ראש אנושי זוחלות בין רגליה. הן היו מחוספסות וחכמות, ואילו היא לא יכלה להימלט מהן. שיר סבלה גם מסיוטים שבהם עדת כלבים שחורים ואימתניים תקפה אותה וניסתה לנשוך אותה באיבריה האינטימיים. “אלה הם הגברים”, אמרה ברגע של תובנה. “הם מנסים לזהם אותי בתאווה שלהם. אני נזכרת באדם הראשון שעשה את זה. אני לא מעיזה לבטא את שמו. אני נזכרת שחלמתי לפני הרבה שנים כיצד הוא תופס בשדי ומניח את ידי על איבר מינו. בחלום הוא הופך לכלב מהסוג של הנקניק החמוד והמטופש שעושה לי מניפולציות ומנסה לקנות את ליבי, הוא רוצה ממני משהו, וכשאני מתחילה להתייחס אליו, הוא מתחיל לעופף. פניו משתנות פתאום והופכות מרושעות ומאיימות ומתבוננות בי במבט מאשים ואיום. אני מתעוררת בצריחה, וגופי מכוסה זיעה קרה”.
הקונפליקט העמוק של משיכה-דחייה/הערצה-תיעוב כלפי גברים וההפרעות בזהותה המינית והעצמית של שיר התבטאו בחלום ציורי ומקסים שתיארה: “הייתי בעיירה קטנה ושקטה כמו עיירה שוויצרית של ימי הביניים. השמים התקדרו והאפילו, והייתה תחושה של הוריקן מתקרב. תחושה של ציפייה הייתה תלויה באוויר, ונפוצה שמועה שמחכים לשטן. ציפיתי למפגש. רציתי שהשטן ימֵס אותי בעונג, אך גם פחדתי והכנתי את עצמי למנוסה. פתאום הוא הופיע ועורר בי רטט של השתאות: השטן היה אישה בלונדינית ענוגה בעלת שיער גולש, יפה ולא מפחידה, מרחפת באוויר כשהיא לבושה בתחרה לבנה, כמו רוח רפאים ענוגה וקסומה. לא עמדתי במתח ונמלטתי בכרכרה רתומה לשישה סוסים אבירים שהמתינה לי”.