תורת החלום של פרויד עוררה מלכתחילה מספר בעיות ומחלוקות, שנגעו בעיקר לשלושה שטחים:
א) מהותה של “עבודת החלום” – כלומר, מהם התהליכים אשר הופכים את חומר הגלם הלא מודע (או “החלום הסמוי”) ל”חלום הגלוי” המופיע תוך שינה על צג התודעה;
ב) הקביעה שיש לחפש משמעות רק ב”חלום הסמוי” בעוד של”חלום הגלוי” אין שום משמעות;
ג) ההתעקשות על ההנחה שכל חלום מבטא “מילוי משאלה” יצרית, הנחה שעוד בחייו של פרויד זכתה לביקורת רבה מצד אלה שגרסו שלחלום יש גם פונקציות אחרות בנוסף לסיפוק-בדמיון של המשאלות האסורות לביטוי.
טבעי היה לצפות שפיתוח פסיכולוגית האני על-ידי פרויד בשנות ה- 20 תהיה מלווה גם ברביזיה של תורת החלום, שתכלול, בין היתר, גם שינוי עמדה בשלושת השטחים הבעייתיים הנ”ל. אלא שפרויד, לא רק שלא הציע שום רביזיה כזו, אלא עמד במפורש על-כך שאין בה כלל צורך. ב”שעורי המבוא החדשים” (1933), סדרת הרצאות בהן הציג את כל השינויים והחידושים המתבקשים בעקבות פיתוח פסיכולוגית האני, הוא מודיע כבר בעמוד השני לכל המצפה לחידושים בתורת החלום: “עלי להגיד לכם מיד, שלבטח תהיו מאוכזבים” (S.E. 22:9). ואכן, כל שנות העשרים והשלושים לא הוצעו כמעט שום תיקונים ותוספות לתורת החלום של פרויד, אלא רק על-ידי אותם החוקרים שממילא הוכרו כ”סוטים”, כגון אדלר ויונג. השינויים העיקריים חלו על-כן רק בתקופת פסיכולוגית האני שלאחר פרויד, ואלה הם: · החלום כפונקציה של האני · החלום הגלוי · שפת החלום · הפונקציה של החלום · החלום וארגון העולם הפנימי · השימוש הקליני בחלום
החלום כפונקציה של האני
השינוי הראשון, אשר התבקש כמעט מאליו לאחר הכתרתו של “האני” למושג-גג הכולל את כל אותם
“המנגנונים”, “העבודות”, “תהליכי הארגון”, “הוויסות”, “הבקרה” וכו’, אשר עד אז פעלו כאילו במרחבי ה”מכשיר הנפשי” בלי כל תיאום ויד מכוונת, הוא מיקום עבודת החלום בין מכלול הפונקציות של האני. פרויד טען, שאין לערבב בין עבודת החלום לבין יתר תהליכי החשיבה הבלתי-מודעים, טענה ממנה היה צריך בעצם לסגת לאחר פיתוח פסיכולוגית האני, לפיה הפכו גם כל תהליכי העיבוד הבלתי-מודעים לחלק מן האני. אך הוא נשאר עמום ביחס למיקום עבודת החלום, ובמקומות שונים אמר דברים מהם יכול להשתמע פעם כאילו מתבצעת עבודת החלום מחוץ לאני או ממולו, ובפעמים אחרות – כאילו היא מהווה חלק מפונקציות האני. אולי הקושי של פרויד להתחייב בנוגע למיקום עבודת החלום נבע מן התיאור הדינמי שלו לגבי היווצרות החלום, כמאבק בין המשאלות היצריות לבין ה”צנזור” המונע את הגעתן לידי סיפוק ישיר. מאחר וברור שה”צנזור” אינו אלא כינוי מטאפורי למנגנוני ההגנה של האני, נוצרה בעיה בהכללת שני היריבים – עבודת החלום, אשר כל יעודה הוא להערים על הצנזור, והצנזור עצמו, שכל תפקידו הוא לפקח על ביטויי החלום – באותה קבוצה מלוכדת ומתואמת של פונקציות האני.
הראשון שאמר דברים מפורשים היה אריקסון, במאמרו “הדוגמה הטיפוסית בפסיכואנליזה של חלום” (1954). בהתייחס לכך, אמר לוין (ראה – פנל, 1998): “שניהם, פרויד ואריקסון, ראו בעבודת החלום פארדיגמה לפונקציה המנטלית. פרויד חקר אותה על-מנת להבין את הסתם, אריקסון – על-מנת להבין את האני” (ע’ 258).
משנות ה- 50 ואילך פגו היסוסיהם של החוקרים, והם החלו להתייחס בכל פרסומיהם לעבודת החלום כאל חלק מפונקציות האני. הודות לשינוי זה נפתחה עתה הדרך ליישם את החידושים של פסיכולוגית האני של פרויד, וזו שלאחר פרויד, גם לגבי החלום.
בעקבות התפיסה החדשה של אני פעיל ויוזם – לא ניתן היה לראות עוד בעבודת החלום רק את תגובת האני ל”חומר בלתי-מודע ומודחק הכופה את עצמו על האני” (פרויד, 1940, S.E. 23:167), אלא כפעילות אקטיבית ויזומה של האני, כעזר למשימות העיבוד והארגון השונות שלו.
