כריסטופר בולאס מתאר גישה מעניינת להבנת החלומות, וזאת בפרק הרביעי בספרו “צלו של האובייקט” שיצא לאור בשנת 1987 ותורגם לעברית בשנת 2000 .
הפרק נקרא “במחזה של האחר: לחלום”.
בולאס נמנה עם הזרם העצמאי בפסיכואנליזה הבריטית. בהכשרתו הבסיסית הוא פרופסור לספרות אנגלית, וניתן לרארות כיצד שורשים אלו משפיעים על הגותו.
בספרו – הוא מבחין בין המסר של החלום לבין המבנה האסתטי שלו , כיצירה. הוא מזכיר כי לפי פרויד “החלום הוא ארגון בעל משמעות סמלית של צעיפים מסווים שהועלו מן הלא מודע”.
כלומר מלאכת החלום עסקה ביצירה של הסוואות עקב הצזורה, ותפקיד פרשנות החלום היא לגלות את המסר הסמוי שמוצפן בחלום. אבל פרויד, זנח לדבריו, את העיסוק במבנה החלום עצמו, כיצירה העומדת בפני עצמה. החלום הפך לכמעין כתב חידה שיש לפרשו.
לפי בולאס יש להתייחס גם לעצם היצירה עצמה של החלום, ולאסטתיקה שלה, בשונה מהמסר. חלקים בנפשנו (שהוא מקשר למבנה האני) יוצרים בדייה, או נכון יותר – מחזה תיאטרון, שבתוכו מוצב האני החווה הסוביקטיבי.
אנחנו מושלכים לתוך מחזה שלא אנחנו כתבנו (בהתייחס לחלק המודע של העצמי שלנו ) – ואנו מופתעים לגלות את עצמנו במחוזות אלו, שהינם בעצם פרי של חלקים אחרים בנפשנו.
בולאס כותב:
“כאשר אנו חולמים אנו ניצבים לפני הנציגים של התהליכים המנטאלים שלנו בעיצוב החלום , אך כשאנו מתייצבים מדי לילה בתיאטרון של הלא -מודע, וכאשר אנו מהווים את האובייקט המיוצג בדרמה, אנו רואים את האני המעצב את ישותנו.”
ובנוסף לזאת, לפי בולאס – חשוב גם להתבונן איך מרחב החלום מתייחס אלינו. כאילו נוצר כאן יחס של חלקים באני, יוצרי החלום, לבין העצמי שמשתתף בחלום.
וכאן, בשונה מההתיחסות רק למסרים המוצפנים או הגלויים – מוסיף בולאס התבוננות נוספת, על עצם יחסו של החלום אל העצמי כאל אובייקט שלו.
“יש חולמים הממעטים לכלול תשוקה בתסריטי החלום שלהם, והסוביקט ממלא מטלות ותו לא … אחרים- העצמי בחלום מוקף בשפע של אוביקטים מיניים המשמרים את ההתרגשות ..יש המחברים תסריטים מוזרים ונטולי קשרים הגיוניים נראים לעין, עד שהעצמי נתקף חרדה מתמדת בשל הבלבול שתסריט החלום יוצר בו …אחרים חלומותיהם הם סיוט הגורם להם לפחד מן השינה…”
“חשוב להתייחס אל מרחב החלום כאל טיפוס מיוחד של סביבה מחזיקה לא מודעת…”
