הטיפול דרך החלום היה מיועד לנפש ולגוף כאחד, ובו המטופל היה צריך להיות פעיל ע”י התכוונות מיוחדת להפיק דימויים בחלום לשם הריפוי.
ע”פ המיתוס, אסקלפיוס היה בנו של האל אפולו, אשר אהב את הנימפה קורוניס. זו נכנסה להריון ממנו אך בגדה באל עם איסכס. כאשר הדבר נודע לאפולו הוא הרג את שניהם ומיד הצטער על מעשהו. הוא לא הצליח להחזיר את קורוניס לחיים, אך הצליח להוציא את העובר מרחמה. הוא מסר את הילד אסקלפיוס לקנטאור כירון, המחנך הידוע. בתו של כירון ניבאה כי הילד הזה יצליח להחזיר אדם מת לחיים (הרי גם הוא עצמו ניצל מתוך מוות) ובגלל זה הוא ייהרג ע”י ברק ויאבד את היותו בן אלמוות. למעשה, כאשר אסקלפיוס, אל הרפואה, הצליח להחיות אדם מת הוא הוענש ע”י זאוס במכת ברק (וכך חדל בעצמו להיות בן אלמוות).
ואמנם בפולחן זה חווית החלום המרפאה מתרחשת בתוך גוף השקוע בדום, השוכב דומם בשינה עמוקה, כמו שאסקלפיוס יצא חי מתוך הרחם של אימו המתה. הנכה בגופו או המיוסר בנפשו, היה מגיע לבד למקדש. בדרך היה אוכל מעט או אף צם, לא היה לו מטען רב פרט לכמה מתנות בשביל האל. בהגיעו היה חייב להתרחץ במים הקרים של המעיינות ולטהר את עצמו. על דלת המקדש היה כתוב: “טהור צריך להיות זה אשר נכנס למקדש המבושם. טהרה פירושה לחשוב על לא כלום, אך להיות בעל כוונה קדושה.”
בגן הסובב את המקדש היה גימנאזיון להתעמלות ולריקוד ותיאטרון לקונצרטים ולמחזות, כל זה לשם הרגעת הנפש. על עמודי האבן בגן היו חרוטים דיווחים על ריפויי פלא בעבר. ליד המבנה הראשי של המקדש ניצב פסלו הענק של אסקלפיוס אל הבריאות. הפסל היה עשוי מזהב ושנהב, ולפניו היה משתחווה החולה ומגיש את מתנותיו לאל עם עוגות התירס אשר הביא לו. הקטורת במקדש, ההמנונים ודברי הכישוף של הכוהנים היו מרגיעים ומכניסים את החולה לאווירה של קדושה.
החולה היה מורשה להיכנס לטיפול במקדש רק לאחר שהיה חולם שהאל עצמו הזמין אותו לכך. ימים אחדים היה החולה נשאר לפני המקדש עד שהופיע בשנתו חלום כזה. נשים הרות וחולים סופנים לא היו מתקבלים. כביכול הטיפול היה מיועד רק לאנשים האמורים להבריא ממחלה. היו מתקבלים חולים שהרפואה הקונבנציונאלית דאז לא עזרה להם. בתי מקדש אלה נמצאו ע”י ארכיאולוגים במקומות ורחוקים מישוב.
לאחר חלימת החלום בו האל מזמין את החולה למקדש, היה החולה עובר בערב דרך פרוזדור צר המואר ע”י לפידים, אל חדר השינה “האסור” במקדש ושוכב על עור של עז שהועלתה כקורבן זה עתה. לידו חולים אחרים וסביבם שרועים נחשים רבים וגדולים לא ארסיים מזיזים את ראשם המזדקף הנה והנה. הכוהנים היו אז מכבים את הלפידים ובאפילה היו מזמינים את עולי הרגל להירדם.
אווירת הפולחן הייתה כל כך סוגסטיבית שהחולה היה נכנס לתרדמת “אינקובציה”, עם משאלה לחלום את החלום הנכון: החלום הגדול.
ואכן הרבה חולים חלמו חלומות מרתקים בהם הופיע האל, לעיתים בדמות פסלו, לעיתים כעלם ולעיתים בדמות חיה הקדושה לו כמו הינשוף המייצג את הכוח הנבואי, התרנגול, העז, הכלב ומעל לכולם הנחש שהיה הסמל של אסקלפיוס.
בחלום דמותו של אסקלפיוס בכל צורה בה הופיע, נגעה בחולם, טיפלה בו והראתה לו באיזו דרך להתרפא ואיזה קורבנות היו נדרשים ממנו.
החולים היו מתעוררים בבוקר בהרגשה רעננה.
הנחש כסמלו של אסקלפיוס היה מרכזי ביותר בפולחן זה. אולי כי ע”פ האמונות דאז דמות הנחש ייצגה תרדמת חורף, התחדשות העור באביב בהתעוררות, ואולי מרכזיותו גם התקשרה למיתוס של שמירת נחש על אוצר סודי ולכן גם על החולם. אלה דימויים של טרנספורמציה פנימית עמוקה תוך שמירה על האוצר האישי העמוק של החולם? יש לזכור שבעולם האמונה והמיתוס הכוח הטרנספורמטיבי המרפא של הסימבול טמון בריבוי האין סופי של משמעויותיו.
לרופאים הקונבנציונאליים של העולם העתיק הייתה ביקורת חריפה על הפולחן של אסקלפיוס אשר היה כרפואה אלטרנטיבית. פולחן זה עורר גם ביקורת בכנסיה הנוצרית.
טיפול נפשי כזה היה קרוב לגישה היונגיאנית לטיפול בעזרת חלומות, ובעזרת ההתייחסות לדימויים הסימבולים אשר עולים מן הלא מודע.
