מריזה קדר

א.   תפיסת החלום בעולם העתיק ותפקידו בתהליך הריפוי

ב.   על טבעם של חלומות- התפיסה היונגיאנית מול הפרוידיאנית

עריכה : אנאלו ורבין

תפיסת החלום בעולם העתיק ותפקידו בתהליך הריפוי

בזמן העתיק נתפס החלום כמסר מן האל. בכל המסורות העתיקות שנמסרו לנו הופיעו חלומות והובע הצורך להבין את המשמעות ואת המסר שלהם.
כך, במיתוס הבבלי העתיק מבקש גילגמש מאמו לפרש את חלומותיו. ואוטנאפישתים, ה”נוח” הטרום תנ”כי, מקבל בחלומו אזהרה מן האלים על המבול שיבוא.
בתנ”ך – חלום יעקב בבית אל (בראשית כ”ח, י”ב-ט”ו), מייצג בצורה ציורית את מהותו של החלום כדרך לאלוהים. חלומותיהם של יוסף, של פרעה ושל נבוכדנצר ידועים לכל עם פירושיהם. בתנ”ך אני מוצאים גם חלומות פחות ידועים כמו חלומו של אבימלך, מלך גרר, בו אלוהים מזהיר אותו ששרה היא אשת איש ואל לו לקחת אותה לאישה (בראשית כ, ג).
וכך בשמואל א’ כ”ח, ו, שאול המלך מבקש תשובה מאלוהים בחלומות, או באורים, או בנביאים, אך התשובה לא באה. בספר איוב, ל”ג, י”ד, מדגיש אליהו כמה החלומות חשובים כמסר מן האל: “כי באחת ידבר אל ובשתיים לא ישורנה: בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים בתנומות עלי משכב: אז יגלה אזן אנשים: ובמוסרם יחתום.”

בתנ”ך ובמיתוסים מוזכרים גם “חלומות שווא”, כלומר, שהמסרים של החלום עלולים להיות שקריים: ירמיהו כ”ג, ל”ב, וזכריה י, ב, מזהירים את העם בפני נביאים שמנבאים חלומות שקריים שאלוהים לא שלחתם ושלא יועילו. לעומת זאת בפרק ב’ של האיליאדה שולח האל עצמו, זאוס, חלום שווא לאגממנון, המבטיח לו, בדמותו של היועץ האמין והוותיק נסטור, ניצחון מידי על טרויה.

במיתולוגיה היוונית על פי הומרוס, היפנוס (אל השינה) ותאנטוס (אל המוות), הם אחים תאומים. על פי היזיודוס הם בני הלילה והם שייכים להרהורי הלילה יחד עם זקנה, קינאה, סכסוך, גורל, גזר דין, קינות, מרמה וחלומות. הלילה האפל שייך לעולם המוות הבלתי ידוע העמוק ביותר, מעבר לזמן ולחיים. עולם רוחני בעל המשמעויות הנעלמות ביותר. על פי אותה מסורת האל הרמס, שליח האלים, היה גם המדריך את המתים אל השאול והיה קשור להדס, מלך השאול, האל הבלתי נראה,  העשיר, שאינו מבקש קורבנות, כי אינו שייך לעולם חומרי, אלא הוא מעבר לו בעולם המתים שהוא כולו רוחני. בהיותו קשור לשאול, היה הרמס מביא את החלומות לבני אדם מן האלים. ברם, אחת מתכונותיו הידועות של הרמס הייתה הרמאות. מכאן הובן שיש להתייחס בזהירות לפרוש החלומות, כאילו בחלום הכל רב משמעי.
הרומאים חויבו ע”י השלטון לדווח לרשויות במידה והיו להם חלומות “גדולים”. ואכן בזמן העתיק חשבו כי החלומות ה”גדולים” שייכים לקולקטיב. וזאת משום שהאל, כמו הארכיטיפים  – שייך לקולקטיב.

מעניין להזכיר כי ביוון העתיקה נעשתה פסיכותרפיה באמצעות חלומות באופן שיטתי, במסגרת הפולחן המוקדש לאל הרפואה אסקלפיוס, במקדשו באפידאורוס  כמו גם במקדשיו האחרים בכל רחבי יוון. ארכיאולוגים מצאו כמה מאות מקדשים כאלה ברחבי יוון העתיקה, אשר היו מיועדים לטיפול נפשי וגופני. מקדשים אלו פעלו מסוף המאה השישית לפני הספירה עד למאה החמישית לספירה.

הטיפול דרך החלום היה מיועד לנפש ולגוף כאחד, ובו המטופל היה צריך להיות פעיל ע”י התכוונות מיוחדת להפיק דימויים בחלום לשם הריפוי.
ע”פ המיתוס –  אסקלפיוס היה בנו של האל אפולו, אשר אהב את הנימפה קורוניס. זו נכנסה להריון ממנו אך בגדה באל עם איסכס. כאשר הדבר נודע לאפולו הוא הרג את שניהם ומיד הצטער על מעשהו. הוא לא הצליח להחזיר את קורוניס לחיים, אך הצליח להוציא את העובר מרחמה. הוא מסר את הילד אסקלפיוס לקנטאור כירון, המחנך הידוע. בתו של כירון ניבאה כי הילד הזה יצליח להחזיר אדם מת לחיים (הרי גם הוא עצמו ניצל מתוך מוות) ובגלל זה הוא ייהרג ע”י ברק ויאבד את היותו בן אלמוות. נבואתה התממשה למעשה, כאשר אסקלפיוס, אל הרפואה, הצליח להחיות אדם מת הוא הוענש ע”י זאוס במכת ברק (וכך חדל בעצמו להיות בן אלמוות).

אמנם בפולחן זה חווית החלום המרפאה מתרחשת בתוך גוף השקוע בדום, השוכב דומם בשינה עמוקה, כמו שאסקלפיוס יצא חי מתוך הרחם של אימו המתה. המשתתף בפולחן הנכה בגופו או המיוסר בנפשו, היה מגיע לבד למקדש. בדרך היה אוכל מעט או אף צם, לא היה לו מטען רב פרט לכמה מתנות בשביל האל. בהגיעו היה חייב להתרחץ במים הקרים של המעיינות ולטהר את עצמו. על דלת המקדש היה כתוב: “טהור צריך להיות זה אשר נכנס למקדש המבושם. טהרה פירושה לחשוב על לא כלום, אך להיות בעל כוונה קדושה.”
בגן הסובב את המקדש היה גימנאזיון להתעמלות ולריקוד ותיאטרון לקונצרטים ולמחזות, כל זה לשם הרגעת הנפש. על עמודי האבן בגן היו חרוטים דיווחים על ריפויי פלא בעבר. ליד המבנה הראשי של המקדש ניצב פסלו הענק של אסקלפיוס אל הבריאות. הפסל היה עשוי מזהב ושנהב, ולפניו היה משתחווה החולה ומגיש את מתנותיו לאל עם עוגות התירס אשר הביא לו. הקטורת במקדש, ההמנונים ודברי הכישוף של הכוהנים היו מרגיעים ומכניסים את החולה לאווירה של קדושה.
החולה היה מורשה להיכנס לטיפול במקדש רק לאחר שהיה חולם שהאל עצמו הזמין אותו לכך. ימים אחדים היה החולה נשאר לפני המקדש עד שהופיע בשנתו חלום כזה. נשים הרות וחולים סופנים לא היו מתקבלים. כביכול הטיפול היה מיועד רק לאנשים האמורים להבריא ממחלה. היו מתקבלים חולים שהרפואה הקונבנציונאלית דאז לא עזרה להם. בתי מקדש אלה נמצאו ע”י ארכיאולוגים במקומות מבודדים ורחוקים מישוב.

לאחר חלימת החלום בו האל מזמין את החולה למקדש, היה החולה עובר בערב דרך פרוזדור צר המואר ע”י לפידים, אל חדר השינה “האסור” במקדש ושוכב על עור של עז שהועלתה כקורבן זה עתה. לידו חולים אחרים וסביבם שרועים נחשים רבים וגדולים לא ארסיים מזיזים את ראשם המזדקף הנה והנה. הכוהנים היו אז מכבים את הלפידים ובאפילה היו מזמינים את עולי הרגל להירדם.
אווירת הפולחן הייתה כל כך סוגסטיבית שהחולה היה נכנס לתרדמת “אינקובציה”, עם משאלה לחלום את החלום הנכון: החלום הגדול

[1] פסיכולוגית קלינית-יונגיאנית

המאמר מבוסס על סמינר בנושא חלומות בעריכה מחודשת של המחברת בעזרת אנאלו ורבין . הסמינר המלא נמצא באתר החברה היונגיאנית החדשה.

לקריאת המאמר המלא:

על חוכמת החלום – מריזה קדר