המאמר נשלח למערכת “תורת החלומות והחלימה” באדיבות המחברת.
פורסם לראשונה בקובץ “הזמן: מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר” בעריכת אמיליה פרוני
בהוצאת והקיבוץ המאוחד/ מכון ון-ליר בירושלים ©. 2004 מפורסם כאן בהסכמת ההוצאה.
בין הזמנים: חלומו של זיגמונד פרויד
ד”ר רות גינזבורג
ספרות כללית והשוואתית
האוניברסיטה העברית, ירושלים
א. החלום: פקעת זמנים
“וערכו של החלום לידיעת העתיד? זו כמובן שאלת תם. מוטב לומר: לידיעת העבר. כי מוצא החלום הוא מן העבר בכל המובנים. עם זאת האמונה העתיקה שהחלום מראה לנו את העתיד גם היא אינה משוללת אמת לגמרי. כאשר החלום מציג בפנינו משאלה כמשאלה שנתמלאה הוא מוליך אותנו מניה וביה אל העתיד; אך עתיד זה, שהחולֵם תופס כנוכח בהווה, מעוצב על ידי המשאלה שאינה ניתנת להכחדה, בצלם דמותו של העבר.”[1]
דרכן של מילות סיום שהן מוסיפות להדהד באוזני השומעים עוד שעה ארוכה ולכן הן נבחרות בקפידה רבה. כאשר זיגמונד פרויד בוחר לסיים את ספרו הגדול על פירוש החלום בפיסקה זו, הוא מרמז לקוראיו על החשיבות שהוא רואה בקשר בין החלום לשאלת הזמן. בה בעת הוא מצביע גם על מורכבותו של קשר זה. בדפים הבאים אני מבקשת לעמוד על טיבו של הזמן המורכב הנחווה בחלום. אבקש להראות שזמן החלום הוא זמן “בין הזמנים”[2] מכמה בחינות. הוא בין הזמנים של עֵרות ושינה, הוא בין הזמנים של מודע ולא-מודע והוא בין הזמנים של הווה ועבר. זמן החלום — שאינו מודע ואינו לא-מודע, שבו “אני ישנה ולבי ער” — נחווה כרגע נוכח, מורחב ו”ממורחב” [spatialized], הסופֵח אל קרבו רגעי עבר שונים ומשונים. לכאורה, הד צלילו של העבר שולט באקורד המסיים את ספרו של פרויד. שכן, במשפטים ספורים אלה, שאינם נעדרי דרמה, פרויד מציג את החלום כצומת נפשי המעוצב על ידי יחס זמנים לא-מקובל הכפוף לעבר. אין בו סדר זמנים כרונולוגי המוליך מן העבר אל ההווה וממנו אל העתיד. זמנו של החולֵם הוא הווה שבו העתיד שבוי בעבר, ללא מוצא.[3] מושג הכרונולוגיה כפשוטו, זה המציב את העתיד לפנינו ואת העבר מאחורינו, איננו תופס לגביו. המשאלה הנחווית בחלום כמתקיימת בהווה אינה אלא משאלה משכבר הימים והעתיד שאליו היא נכספת הוא עתיד שהיה לעבר זה זמן רב. יתרה מזו; נראה להלן שגם העבר המשתמר תמיד איננו סדור כרונולוגית וגם בו מוקדם ומאוחר משמשים בעירבוביה, על פי עקרון שאיננו זה של ראשון ראשון ואחרון אחרון.
אך דומה שמעוד שתי בחינות לפחות קשור החלום “הפרוידיאני” בעבר. הראשונה מובנת יותר מאליה ועיניינה הזיכרון. החלום, כמושא לעיון, כרוך בהיזכרות שהיא מטבעה התייחסות לעבר; החלום שאותו אנו יודעים הוא תמיד “חלמתי ש …”. הבחינה השניה כורכת את החלום במושג התסוגה [רגרסיה], שפרויד מקדיש לו מקום נרחב בפרק השביעי של ספרו. על פיו, התגשמות המשאלה, שהיא ליבו של החלום, רגרסיבית משלוש בחינות: מופעית, היסטורית, ופסיכולוגית-מבנית. מבחינת דרך התבטאותה כמופע בחלום, חוזרת המשאלה אל חומר גלם חושי של תמונות ודימויים ומתבטאת באמצעותו. מבחינת מקומה בהיסטוריה של החולם, היא חוזרת אל הילדות, אף הקדומה ביותר. מבחינת ה”מקום” במערכת הנפשית שבו מתרחשת התממשות המשאלה כחלום, היא חוזרת אל הקצה החושי-תפיסתי של המנגנון הנפשי בִּמקום להתקדם בו ולהגיע לביטוי מוטורי. החלום הוא איפוא חזרה לאחור הן מבחינת התהליך הפועל בו, הן מבחינת החומרים הנפשיים שהם עיקרו והן מבחינת האופן שבו מגיעים חומרים אלה לכלל ביטוי. האדם בחלומו חוזר לעברו המערכתי, ההתפתחותי וההיסטורי כאחד.
לכאורה, אם כן, העבר הוא אדונֵי החלום. כזיכרון, כתסוגה וכחזרה כפויה החלום תמיד כפוף לעבר. אך מהו העבר הזה וכיצד יש לחשוב עליו? והאם אפשר לתאר גם את ההתנסות הטמפורלית של החולֵם, את חווית הזמן של החלימה, באמצעות מושג העבר?
המובאה שהבאתי בראשית הדברים כבר מרמזת על כך שזמן החלום מסתבר, על פי פרויד, כהווה המושתת על פקעת זמנים של עבר ושל עתיד שבעבר, פקעת שפרשנות החלום הפסיכו-אנליטית מבקשת להתירה. העבר במרכזו אך ההווה – חווייתו. מטרת הדברים הבאים להאיר את פקעת הזמנים ועימה את החלום. הארה זו עשויה לשפוך מעט אור (אף כי מזווית מוגבלת) על תפיסת הזמן של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית בכלל, שכן החלום – תופעה נורמלית לכל הדעות – שימש לפרויד בסיס לכונן עליו מודל תיאורטי של מבנה הנפש, ובעזרת שיטת הפירוש שהציע אף פיתח ושיכלל את שיטת הטיפול הפסיכואנליטית שהגָה.
ב. בין זמן ללא זמן: בין מודע ללא-מודע
לא בכדי כינה פרויד את החלום בשם “דרך המלך אל הלא-מודע,” ובשפה עממית יותר – “משרתם של שני אדונים.”[4] לדידו, החלום הוא בעמדת ביניים בין המודע ללא-מודע, על דרך שבקציהָ האחד עומדים נציגיו של הלא-מודע העתידים להיות מוסווים, מוצגים ונתפסים בחושים כחלום, ובקציהָ השני הם הופכים למילותיו של סיפור-חלום מודע. מלאכה נפשית, מלאכת-החלום, אחראית לבניית הגשר בין הלא-מודע למודע דרך תודעתו המיוחדת של החלום, התודעה העֵירה של האדם הישן.
כמו כל מרכיביו האחרים של החלום כך גם פקעת הזמנים שלו היא תוצר של תיווך המתרחש על הדרך. היא תוצר של תיווך בין תפיסת הזמן של המודע לבין מה שפרויד מכנה בשם א-זמניותו של הלא-מודע. מן הראוי להרחיב מעט בנקודה זו.
פרויד התייחס לא אחת לשאלת זמנו, או מוטב אי-זמנו, של הלא-מודע. דברים שאמר בהקשר זה על הלא-מודע (כמו למשל במאמרו על הלא-מודע משנת 1915) אמר אחר כך, כמעט באותה לשון על הסתמי. בהרצאה ה-31 מתוך סדרת הרצאות המבוא החדשות לפסיכואנליזה משנת 1933 הוא אומר כך:
“… אנו מופתעים לגלות יוצא מן הכלל לכלל הפילוסופי הטוען שמרחב וזמן הן צורות הכרחיות לפעולותינו הנפשיות. בַּסתמי לא נמצא דבר המקביל לדימוי של זמן; אין הכרה בחלוף הזמן, והדבר המיוחד במינו, המצפה עדיין לעיון במחשבה הפילוסופית, הוא זה שמהלך הזמן איננו מחולל כל שינוי בתהליך הנפשי. ריגושי משאלות שמעולם לא עברו מעבֶר לסתמי, רשמים שהוטבעו על ידי הדחקה ושקעו אל תוך הסתמי – אלה ואלה לאמיתו של דבר בני אלמוות; אחרי שחלפו עשרות בשנים הם מתנהגים כאילו התרחשו זה עתה. רק האנליזה יכולה להכיר בהם כשייכים לעבר …”[5]
דברים אלה מחזקים את מה שאמר כבר שנים קודם לכן, ב”מעבר לעקרון העונג” (1920) למשל:
“למדנו לדעת שהתהליכים הנפשיים הלא-מודעים הנם בעצם “נטולי זמן” [Zeitlos]. פירושו של דבר קודם כל שאין הם מסודרים באופן טמפורלי, שזמן אינו משנה אותם בשום צורה, שלא ניתן לייחס להם את דימוי הזמן. אלה הן תכונות שליליות שאנו יכולים להבהיר לעצמנו רק על דרך ההשוואה עם התהליכים הנפשיים המודעים.”[6]
אין איפוא סדר זמנים בלא-מודע ואין שינוי; התהליכים הנפשיים הראשוניים שבו, שיש לחשוב עליהם במונחים של אנרגיות, דחפים ואַפקטים, אינם מכירים את הזמן והזמן אינו מכיר אותם. אף כי הם שייכים רק לעבר, הם מתרחשים ומתקיימים בהווה נצחי. מושגים כגון עבר או עתיד מרוּקנים מכל תוכן. לפיכך, אין להחיל את קטגורית הזמן על החשיבה הלא-מודעת. לעומת זאת, מושג הזמן מרכזי לחשיבה המודעת ומיבנה מנגנון התפיסה של התודעה אחראי, על פי פרויד, להיווצרותו; הוא אחד מעמודי התווך שעל בסיסו התודעה מארגנת את תמונת עולמה. תמונה זו מושתתת על הכרה בסדר הזמנים, בחלוף הזמן ובשינוי, ואנו חושבים עליה במונחים של לשון וסיפור. מהו איפוא “זמן” החלום המתקיים בין זמנה של התודעה המסַדרת בכרונולוגיה, המגלגלת ומשנָה בזמן, לבין אי-זמנו של הלא-מודע הנצחי והמקובע?
ג.
לא אחת נכתב על ה-Traumdeutung , ספרו הגדול של פרויד על החלום (1900), שהוא מעין שעטנ”ז בין ספר המבקש להיות הרצאה מדעית לבין אוטוביוגראפיה, או אוטו-פסיכוגראפיה. אחרי התלבטויות קשות, עליהן הוא מרחיב בפרק השני שבספר, החליט פרויד להשתמש בו בחלומות משל עצמו כחומר שבאמצעותו ידגים את ההלכה והמעשה של פירוש החלום, וכך נטע את האוטוביוגראפיה בלב הדיון המדעי. מן החומר הזה ומן השימוש שעשה בו פרויד אני מבקשת לחלץ כמה מחשבות על זמני החלום.
מבין שתי הקטגוריות הגדולות שנוהגים לחלק על פיהן את מושג הזמן, קטגורית הזמן האובייקטיבי (או הפיזיקלי) וקטגורית הזמן הסובייקטיבי (או החוויתי), אנו עוסקים בזו האחרונה.[7] אין אנו עוסקים במשך הזמן האובייקטיבי של החלום אלא באופן שמשך זמן זה נחווה. ומבחינה זו החלום הוא לכאורה פסק-זמן שבתוך פסק-זמן. השינה מפקיעה אותנו מתחושת רצף הזמן הרגיל. במהלכה אנו מתקיימים במעֵין לא-זמן, אך זה נקטע מפעם לפעם על ידי חלום שבו אנו חווים סוג התנסות טמפורלית שונה מזו שבהקיץ.[8] אלא שהחלום בו דן פרויד ושבפירושו הוא עוסק איננו מצטמצם לאותו פסק-זמן של חווית החלום בלבד. חלום “פרוידיאני” הוא חלום והסיפור אותו, לחלום ולספֵּר. לא נחטא אם נאמר שלדידו של פרויד חלום הוא בעיקרו של דבר סיפורו של החלום. מכל מקום, זה החלום כפי שנשתמר בתודעתו של החולֵם ובלשונו שתרגמה את תמונותיו ואת תחושותיו לסיפור. ‘סיפור-חלום’ הוא צירוף לשוני המאחד את שני קצותיהָ של הדרך בין המודע ללא-מודע: בקצה האחד עומד החלום כביטוי למשאלות ותחושות הנטועות בלא-מודע נטול הזמן, ובקצה האחר – הסיפור המילולי שאינו יכול אלא לארגן את החוויה ברצף של זמן. ובתווך, תמונות החלום ואירועיו כפי שהן נתפסות ונחוות בתודעה הישֵנה לפני היותם לסיפור, אך אחרי שהחומר הלא-מודע הוסווה ועוות כדבעי. אלמלא עשתה מלאכת החלום את מלאכת ההסוואה והעיוות לא היה החומר הופך לחלום ומגיע אל התודעה הישֵנה, ואלמלא הפך לסיפור, לא היה מגיע אל התודעה העֵרה.
החלום עצמו, היושב על הדרך בתווך, הוא איפוא חזיון המתרחש בזמן אחר, זמן-לא-זמן, גנוב מזמן השינה. הוא מתרחש על במה שירכתיה הם ה”במה האחרת” – der andere Schauplatz – של הלא-מודע, ואילו חרטומה פולש אל המודע. בחזיון זה החולֵם הוא המחזאי, גם הבמאי, הוא השחקן/ים, התפאורן והמלביש, הוא הצנזור וגם הצופה, ובמקרה של פרויד – הוא אף המבקר והפרשן. התנסויות הזמן השונות של האני החולם בתפקידיו השונים, המתקיימים בו-זמנית בחזיון החלום, מצטרפות יחד לזמנה המורכב של חווית החולֵם. הואיל וזמנה הסובייקטיבי המורכב של חווית החלום אינו כפוף למושג הזמן השולט בחיים העֵרים, אך עם זאת — בנבדל מן ההתקיימות בלא-מודע — אין החוויה מופקעת לחלוטין מזמן, אכנה “זמן” זה בשם ‘הֶטֶרוכרוניה’. (משמעות התחילית ‘הטרו’ – שונה, אחר, מסוגים שונים.) הטרוכרוניה מאפשרת לי לחשוב על “זמנו” של החלום כמתוּוָך בין הזמן המודע להעדר הזמן הלא-מודע. מצד אחד, בניגוד למושג הכרונולוגיה השולט במחשבתנו המודעת על הזמן, שלפיו הזמן הוא רציף ומאורגן בסדר של מוקדם ומאוחר ועל פי עיקרון סיבתי, הטרוכרוניה מצביעה על אפשרות קיומם הבו זמני של אופני טמפורליות אחדים ושונים בחוויה הנפשית. מצד שני, בניגוד להעדר הזמן המיוחס ללא-מודע, הטרוכרוניה מצביעה על כך שהתנסות זמנים מסוג מסויים קיימת בחלום בכל זאת. הטרוכרוניה פורעת את הכרונולוגיה, מערערת על עקרון הסיבתיות, ממשיגה את חווית הקיום בזמן כהטרוגנית וכמתקיימת בפַּעמוֹת לא דווקא רציפות. היא מסמנת יש-זמן והעדרו גם יחד.
ד.
מדעת ושלא מדעת מנסה פרויד להעביר בכתיבתו את מאפייני ההטרוכרוניה בסיפורי החלומות שאותם הוא מדווח בסִפרו. אומנם אין הוא יכול שלא לספרם ברצף וכך ליצור חזות כרונולוגית; אף על פי כן מצליחים דיווחיו להעביר לקוראים משהו ממאפייני החוויה הזמנית המיוחדת, ההטרוכרונית, של החולמים. כדי לעמוד על כך, כדאי לקרוא חלום קצר אחד או שניים, בתרגום מילולי המנסה לשמֵר עד כמה שניתן את הטכניקות שפרויד משתמש בהן בדיווח הגרמני המקורי.
1. חלום המונוגראפיה הבוטנית (חלום משל פרויד עצמו, מן הפרק החמישי שבספר):
“כתבתי מונוגראפיה על צמח מסוים. הספר מונח לפני, כרגע אני הופך דף של לוח צבעוני המקופל בו. בכל עותק כרוך דגם של הצמח, כמו בעשביה.”
בדומה לצילום שבו הצלם מכוון את המצלמה וחוזר אל מול העדשה ומצטלם, כך הדיווח מקפיא את תנועת הרגע של הצלם המצולם ומבקש להעביר קודם כל תמונה ותחושת נוכחות בְרגע של הווה. ואומנם מילת המפתח המסמנת את חווית הזמן בחלום קצר זה היא “כרגע”. עיקרו של החלום הוא צילום מצב, ולכן אין זה מפתיע שזמן הווה משמש לייצוגה המילולי. אך פרויד מקפיד לדווח בזמן הווה גם חלומות שיש בהם פעולות. הוא עושה זאת כמעט ללא יוצא מן הכלל. כך למשל החלום הקצר הבא:
2. חלום האיחור לשוק (חלומה של מטופלת, גם הוא לקוח מתוך הפרק החמישי):
“חלמתי שאני מגיעה לשוק מאוחר מדי ואינני משיגה כלום, לא אצל הקצב ולא אצל הירקנית.”
עוול עשה מתרגמו האנגלי של פרויד כשתרגם לזמן עבר את כל דיווחי החלומות הנתונים במקור בזמן הווה,[9] שכן תחושת הזמן הדומיננטית בחלום היא זו של ההווה, לא רק כאשר מדובר בצילומי מצב, אלא גם כאשר מופיעה בו שרשרת פעולות. אין ספק שהגיון תפיסת הזמן שלנו אומר שיש בחלום זה סידרה קצרה של פעולות עוקבות: תחילה הגיעה החולמת באיחור לשוק, אחר כך לא השיגה דבר אצל הקצב ובסופו של דבר גם יצאה ריקם מעם הירקנית. אך החלום מכווץ ומרכז את השרשרת אל תוך תחושת רגע הוֹוִי של החמצה וכישלון. כאן לפנינו כבר רמז לשני זמנים המשמשים יחד בהתנסות החלום וסיפורו: חווית ההווה הטעונה על ידי העבר. כדי להראות עד כמה פרויד עקבי בשימושו בזמן הווה בדיווח, כדאי להביא חלום מעט יותר ארוך.
3. חלום על מות הגבורה של הבן (חלום משל פרויד מתוך הפרק השביעי):
“אני אומר לאשתי שיש לי ידיעה בשבילה, משהו מיוחד לגמרי. היא נבהלת ואיננה מוכנה לשמוע דבר. אני מבטיח לה, שלהיפך, זה משהו שישמח אותה מאוד, ומתחיל לספר לה שיחידת הקצינים של בננו שלחה (5000 כתרים?), … משהו לאות הוקרה … חלוקה … תוך כדי כך נכנסתי איתה לחדר קטן, מעין חדר-מבוא, כדי לחפש דבר מה. פתאום אני רואה את בני מופיע, הוא לא במדים אלא בחליפת ספורט צמודה (כמו כלב ים?), כיפה קטנה לראשו. הוא מטפס על סל הנמצא בצד הארון, כאילו על מנת לשים דבר-מה על הארון הזה. אני קורא אליו: אין תשובה. נדמה לי שפניו, או מצחו, חבושים, והוא מסדר משהו בתוך פיו, תוחב משהו פנימה. גם לשערו גוון אפור. אני חושב: האם הוא יכול להיות מותש עד כדי כך? האם יש לו שִניים תותבות?” פרויד מוסיף (וגם זאת בזמן הווה), שהוא מתעורר בדפיקות לב אך ללא חרדה לפני שהוא יכול שוב לפנות בקריאה אל בנו.
עם קריאת החלום הזה מתבררת טוב יותר מטרת הדיווח בזמן הווה. ההתנסות הנפשית שפרויד עוסק בה היא החלום וסיפורו כמיקשה אחת והשימוש בזמן הווה מעביר בו-זמנית את חווית החולם בחלום ואת הנכחתה בעת הסיפור. אין זה הניסיון להעביר את תחושת ה”כרגע” בלבד, אלא גם את התחושה של חווית הרגע מחדש בעת הסיפור בהווה. כביכול הכל קורה יחד, בו זמנית: ארועי החלום העוקבים מתרחשים בנפשו של החולם בעת החלימה ובעת הסיפור בְּהווה אחד. על מנת להדגיש את החוויה של בו-זמניות ההתרחשויות, פרויד מרבה גם להשתמש בדיווחיו בביטויים כגון, “תוך כדי כך” או “באותה העת”. אם ראינו שלפי פרויד התיאורטיקן העבר הוא הזמן השליט בחלום, הרי אין ספק שהזמן השליט בדיווח החלום, הזמן בו משתמש פרויד הסופר, הוא זמן הנוכחות הבו-זמנית של ההווה. אלא שאין זה הווה “נקי” כביכול. זה הווה טעון-עבר, או הווה שנחווה במקביל לעבר ושגם התנסות עתידית נחשקת אינה נעדרת ממנו. כדי להבין את המטען הזה, מן הראוי להוסיף עתה את סוגיית פירוש החלום, שככלות הכל הוא העילה לכל דיונו של פרויד.
ה.
החלום וסיפורו הם התנסות שאינה מודעת לְמה שהיא יודעת, ואינה יודעת את מה שהיא אומרת. כדי להבינו יש לפרשו. הנחת יסוד זו שפרויד ורבים אחרים החזיקו בה היא ביסוד המאמץ הפרשני העצום של ספרו על החלום. כרוכה בה הנחה נוספת הרואה בחלום ניסוח מרוכז, מתומצת, של תהליך נפשי מורכב וארוך פי כמה. החלום הוא מעין מיברק כתוב בצופן, המקפל בתוכו מיכתב ארוך ומפורט. הנפש כתבה אותו כביכול בשיטת הקצרנות ובלשון המעלימה את משמעותו הלא-מודעת האמיתית מן המודע. לכן לא דייקנו די אם אמרנו שלדידו של פרויד החלום הוא החלום וסיפורו. החלום המשמש לפרויד מושא לפירוש רחב הרבה יותר. כדי לפרש יש לכתוב את הטקסט במלואו, וכתיבת הטקסט המלא היא כבר חלק ממעשה הפירוש. סופו של הפירוש יחזור אל התמצית, אל השורה התחתונה האחת, אך הפעם לא בקצרנות בלתי מובנת, אלא בלשון בני-אדם השווה לכל נפש.
טקסט החלום מתורגם במעשה הפרשנות פעמיים, גם מִכְּתב הקצרנות וגם מן הלשון המַסווה. בהִיתַרגמוֹ, הוא הופך לטקסט ההתנסות החלומית במלואה, על כל זמניה. ולכן הוא כולל מלבד החלום והסיפור גם את מארג האסוציאציות הנילווה אליהם במפגש האנליטי. הרחבת החלום היא גם פירוק פקעת הזמנים שהווה-החלום טעון בה למרכיביה. ואולי זה עיקר תכליתה של כתיבת הטקסט המלא במעשה הפירוש.
מהלך מעשה הפירוש של פרויד הוא מהלך של התחקות על מקורות החלום, מהלך שזמנו אוקסימורוני. זו התחקות המתקדמת לאחור, אל העבר וככל שהיא מתקדמת יותר כך היא נסוגה לעבר רחוק יותר. תבניתה היא תבנית העלילה הבלשית שאדיפוס הוא האב-טיפוס שלה. אך יש לזכור, אין זה תרגיל אינטלקטואלי נוסח שרלוק הולמס, אף כי יש בו נופך של פתרון חידה. זהו מהלך שבו נחווה כל שלב ושלב בזמנו המתקדם לאחור, כל פרק בו מתווסף לחווית הזמן של החולֵם, ואולי גם של פרשנוֹ. הפירוש עצמו, כחלק מן הדיאלוג האנליטי, הוא התנסות בזמן. מכל מקום, כפי שקוראיו של פרויד מגלים עד מהרה, המהלך המתואר איננו חד וחלק. אין זה מהלך המוליך כביכול צעד צעד אחורנית, מתוצאה לסיבה, בהיפוך השרשרת הקאוזלית, ושבסופו מסתבר לכאורה, באופן חד משמעי, היחס בין העבר – כל כמה שהוא רחוק – להווה החלום. אין זו פשוט כרונולוגיה מהופכת. שורה של גורמים הופכת את המהלך למורכב ומזוגזג. נמנה את הפשוטים שבהם, גם אם הם מובָנים כמדומה מאליהם: המסלול המוליך מן ההווה לעבר איננו אחד ותחנתו הסופית איננה אחת. המהלך נבנה באופן אסוציאטיבי, וכל הבְזֶק של רעיון העולה בקשר לחלום נקשר לנקודה אחרת בזמן, ביוצרו שרשרת טמפורלית משלו. לא זו בלבד שכל חוט של זמן נקטע בנקודה אחרת, גם ספק אם יש למסלול כולו תחנה סופית שאפשר להגיע אליה, שהרי פרויד מודה שלכל חלום יש מקום שאליו אי אפשר לחדור. הוא מכנה מקום זה בשם “טבור החלום” והוא הנקודה שבה החלום נוגע ב”לא-ידוע”. תחנת-הזמן הראשונית, הקדמונית, שבעבר הקמאי נותרת איפוא עלומה. זאת ועוד; המסלול איננו קו ישר אחד משום שעל פי תפיסתו של פרויד כל אירוע בעל משמעות נפשית נקבע על ידי יותר מגורם אחד, הוא מרובה-קביעות [űberdeterminiert, overdetermined]. כך כל אירוע בזמן טעון גורמים שמקורם בזמנים שונים, קרובים ורחוקים. ובכלל, הכיוון הכללי של ההתחקות על העבר איננו אחד אלא שניים לפחות, כי יש לפחות שני גורמים המעוררים כל חלום. גורם אחד מקורו תמיד בעבר הטרי, הקרוב, ביום האתמול שארועיו וחוויותיו ממשיכים להעסיקנו גם בשנתנו. אך אין די במקור זה, שהוא הגלוי יותר, כדי לעורר חלום, לדעתו של פרויד. אולי די בו רק כדי לעורר חלומות פשוטים של ילדים קטנים. על מנת לעורר חלום עליו לחבור אל גורם ממקור שני, זה החבוי בעבר הרחוק מאוד. הזמן המקשר בין העבר הקרוב לעבר הרחוק וביניהם להווה החלום רב-קווי ומסוכסך, ובסיומה של דרך ההתחקות המפותלת, בשעה שאנו עומדים על משמעותו של החלום, אומר לנו פרויד, אנו מוצאים, למרבה הפלא, את הילד [שהיינו], על דחפיו, ממשיך לחיות בחלום. חווית הזמן של החולֵם היא איפוא הווה מורכב מעבר מורכב, היא חוויה נוכחת בהווה שהאני החווה אותה מפוצל בין האני העכשווי על בעיותיו לבין הילד לשעבר על דחפיו ומשאלותיו. שניהם כאחד חיים בחלום בשני זמנים המתקיימים בו-זמנית בחווית זמן הטרוכרונית, מורכבת אחת. את פקעת הזמן הזו חווה החולם פעמיים ואולי אף שלוש פעמים:, פעם במרוכז בחלום, פעם בעת שיחזורו בסיפור ופעם במפורק במעשה הפירוש; פעם כחוויה סתומה ופעם כהתנסות שמשמעותה הולכת ומתבהרת. ננסה לבדוק את החוויה הכפולה והמכופלת הזו הלכה למעשה בעזרת קריאה פרטנית יותר של חלום אחד ומהלך פירושו.
ו.
כבר אמרנו שפרויד בוחר להשתמש גם בחלומות רבים משל עצמו כדי להדגים את התיאוריה שהוא שוטח בספרו. מתוך כלל החלומות, שחלקם מרגש מאוד, בחרתי בחלום מתוך קבוצת “חלומות רומא” שלו. גם חלום זה לקוח מתוך הפרק החמישי (מן הסעיף השני שבו) והוא החלום הרביעי שבקבוצה. מבט חטוף בטקסט מזכיר לנו ששיטת הפירוש של פרויד מפרשת, כאמור לעיל, לא רק את טקסט החלום אלא גם את האסוציאציות שמרכיביו השונים מעוררים. הליכה בעקבות האסוציאציות היא הליכה במבוכי הזמן. ננסה לעקוב ולגלות את שכבות הזמן המזינות את חווית החלום הזה, כחלום, כסיפור וכמעשה פירוש.
העניין התיאורטי שלשמו פרויד מביא את קבוצת החלומות הזו הוא מקורה הכפול של משאלת החלום. הוא מבקש להראות שהתחושה הרווחת כי מקורות החלום נעוצים בטרדות ההווה, במשאלות ובדאגות הבלתי פתורות של העבר הקרוב והמיידי, יש להן אומנם על מה לסמוך, אך אין ביכולתן לפתור את חידת החלום במלואה. כדרכו, הוא מציג את הטיעון צעד צעד: “אף כי המשאלה המעוררת את החלום עכשווית,” הוא אומר, “בכל זאת היא מקבלת חיזוק רב מזיכרון ילדות רחוק מאוד.” כדוגמא משמשים חלומות אלה שבתשתיתם הגלויה לעין מונחת כמיהתו לרומא, שבה לא ביקר מעולם. (את התשוקה הזאת הצליח לממש רק ימים רבים אחרי כתיבת ספרו.) החלום הנדון קצר מאוד ובו הוא מגשים את משאלתו לבקר ברומא: “אני רואה לפנַי פינת רחוב [ברומא] ותמֵה על מספרן הגדול של המודעות בלשון הגרמנית המודבקות שם.” המשאלה מתגשמת בהווה החלום: אני, פרויד, נמצא ברומא, רואה ותוהה. אך כבר בצעד הראשון בַּפירוש, שולחים אותו הרהוריו אל העבר הקרוב מאוד, אל מכתב שכתב לידידו, פְליס, ובו הוא מתייחס לתכניותיהם לפגישה משותפת ולמצב הפוליטי בפראג של אותם זמנים. המחשבה על פראג שולחת אותו אחורנית בזמן, אל ימי היותו סטודנט ואל השקפותיו הפוליטיות בימים ההם. ומשם הוא נשלח הלוך וחזור בזמן, בין שנות ילדותו המוקדמות לשנת חייו ה-17. מאליו יובן שההיזכרות האסוציאטיבית איננה משתרשרת בסדר כרונולוגי. הגיונה של השרשרת איננו סיבתי נוסח: אירוע א’ הוא הסיבה לאירוע ב’, אלא: אירוע א’ מזכיר לי את אירוע ב’, שלאו דווקא התרחש אחריו בזמן. זה טיבה הגלוי לעין של שוטטות הזיכרון. אך פרויד מבקש להראות כיצד שוטטות זו יוצרת מעין רשת של זיכרונות שאינם סדורים בזמן אלא מאכלסים יחדיו את החוויה הנחלמת. גם פראג של עכשיו, גם פראג של הנעורים, גם הידיד של עכשיו, גם הסטודנטים של אז, כולם יחד מזינים בו-זמנית את החוויה המצומצמת והמרוכזת של החלום. החלום הוא מעין מניפה סגורה – לוח מודעות בפינת רחוב ברומא – שמעשה הפירוש פותח מעט מעט, עד לפרישת המניפה כולה. העולם המתגלה מאחורי הלוח אינו יכול אלא להתגלות כסיפור ברצף, אך על המניפה הנפתחת הולך ונחשף ציור הקיים כולו כאחד.
ברם פרויד איננו מסתפק במה שהעלה. הוא ממשיך ומספר לנו שמימד פרשני עמוק יותר נוסף לכל קבוצת החלומות בעת מסעו האחרון לאיטליה, כאשר היסוסים לגבי מסלול הנסיעה העלו לפתע את זיכרו של חניבעל בתודעתו. היזכרות זו שולחת אותו לתקופת הגימנסיה ולהתנסויות האנטישמיות הראשונות שלו כנער מתבגר. וככל שהזיכרונות הולכים ונארגים לקורי המעטפת הנספחת אל החלום, כך הולכים ומתרבים הבקיעים שמביניהם מבקיעים הכאב והצער, שאלמלא הם לא הייתה משאלה ולא היה חלום, אליבא דפרויד. וכיוון שכך הוא איננו נעצר גם בנקודה זו. רומא של חניבעל איננה סוף פסוק. היא אינה אלא זיכרון המחפֶּה על הזיכרון האמיתי והכואב ביותר, שרק אנליזה עצמית עיקשת וכֵנה עשויה להודות בקיומו. רק עכשיו, בנקודה זו בהשתרשרות האסוציאטיבית, המתקיימת אומנם בְּהווה מעשה הפירוש אך חווה את כל מרחב העבר העולה בו, רק עכשיו פרויד נתקל בחוויה שרישומה העמוק לא נימחה מעולם, חוויה הממשיכה לפרנס את חלומותיו עד עצם היום הזה:
הייתי אולי כבן עשר או שתים עשרה שנים כשאבי התחיל לקחת אותי עמו לטיוליו, ובשיחותיו חשף לפני את השקפותיו על הוויות העולם. כך, על מנת להראות לי עד כמה הזמנים שאני חי בהם טובים מאלה שהוא חי בהם לפנים, סיפר לי פעם: כשהייתי צעיר טיילתי פעם בשבת ברחוב בעיר הולדתך, לבוש נאה, וכובע פרווה חדש לראשי. והנה מגיע נוצרי אחד, ובמכה אחת מעיף את הכובע אל הבוץ כשהוא קורא: יהודי, לרדת מהמדרכה! “ומה עשית?” ירדתי אל דרך העגלות והרמתי את הכובע, הייתה התשובה המאופקת. דבר זה לא נראה לי כמעשה גבורה מצד האיש החזק, הגדול, שהוביל אותי, הקטן, בידו. הצבתי את הסיטואציה הזאת, שלא השביעה את רצוני, אל מול סיטואציה אחרת, שהטיבה להלום את הרגשתי, הסצינה שבה חמילקר ברקס[10], אביו של חניבעל, משביע את בנו לפני מזבח הבית לנקום ברומאים. מאז היה לחניבעל מקום בדמיונותי.
עוד אשוב אל החוויה המזעזעת הזו, העומדת “ברגע זה, עכשיו” במרכז מעשה הפירוש של חלומות רומא ושהורחקה מן התודעה למשך זמן-עבר רב כל כך. מכל מקום, גם היא, על אף מרכזיותה, איננה שכבת הזמן העמוקה ביותר הנטווית אל תוך החלום. הפירוש ממשיך לחשוף את השכבות הקבורות תחתיה ומגיע עד ליריבות אדיפלית קדומה וסבוכה, בינו לבין אחיינו, יריבות שמקורה בשנות חייו הראשונות.[11] וכך פרויד ממשיך במלאכה שאותה הישווה לא אחת למלאכת חפירה ארכיאולוגית המנסה לחשוף את ממצאי העבר שכוסו מפולות אבן וחול. הוא ממשיך עד לאותה נקודה שבה על הארכיאלוגיה להפוך לגיאולוגיה, הנקודה שבה נחשפת נקודת הקישור אל הקרקע הביולוגית שתחת מוצגי הנפש של בן התרבות, ושאליה הפסיכואנליזה אינה יכולה לחדור.
ואולם, כדי לנסות ולרדת למלוא מורכבותו של העבר, בעזרת הדוגמא של חלום רומא, יש להוסיף לתיאור היבט נוסף של זמן העבר, שלא הצבענו עליו עדיין. כוונתי לזמן ההיסטורי, לא זה של ההיסטוריה הכרונולוגית של “אלה תולדות,” אלא זה של ההיסטוריה ההטרוכרונית של “אלה חיֵי.”
ז.
חלום הוא חוויה פרטית. לרוב גם אין חולקים אותה עם הזולת. ואף על פי כן, דינו כדין כל גילויי הנפש האחרים, פרטיותו נטועה בהיסטוריה כללית. ההתנסות הסובייקטיבית בזמן, בין בחלום בין בהקיץ, חורגת מן הפרטי. אלא שבחלום בו-זמניותה של ההיסטוריה, חווית קיומם של אירועים מתקופות שונות זה בצד זה, שלא כסדרם ובעת ובעונה אחת, הוא מעשה לילה בלֵילו. לא אחת מועתק החולֵם לתקופות היסטוריות שונות וחובר אל מי שכבר אינם בין החיים. ואם בחלום עצמו כך, במעשה הפירוש על אחת כמה וכמה. הבזקי האסוציאציות מעשירים את פקעת החלום בהיסטוריה פרטית וכללית כאחד.
פרקי ההיסטוריה החודרים אל החלום ופירושו נשאבים מן המטען הרוחני-השכלתי של החולם ומאליו יובן שמניפת החלום של פרויד איננה יפנית; היא יהודית, או מוטב – ווינאית-יהודית. פרויד חולם כגבר יהודי. אין להבין את הקשרים האסוציאטיביים שהוא אורג במנותק מהיסטוריותם הקרובה והרחוקה, כשם שאין להבין את משאלות החלום במנותק מן המיתוסים הקדמונים פחות והקדמונים יותר המכוננים אותן. בלשון שיש בה מן הגוזמא אומר שכגבר פרויד חולם את המיתוס וכיהודי ווינאי – את ההיסטוריה. חלומו של פרויד — זה שהוא חולם, זה שהוא מספר ומפרש וזה שאת התיאוריה שלו הוא מנסח — הוא התנסות מיתו-היסטורית, לא כרונולוגית, במרחב-זמן הטרוגני, פרטי וקיבוצי. ואם הזיכרון הפרטי של פרויד שולח אותו אל פליס, ידידו, אל ימי הגימנסיה והאוניברסיטה שלו, אל אביו ואחיינו, “זיכרונו הקיבוצי” שולח אותו אל משה, נפוליון וחניבעל, אל החיים היהודיים תחת האִיוּם האנטישמי, בעבר ובהווה. מי שקורא במדוקדק את כל מהלך הפירוש של קבוצת החלומות בה עסקנו על פרטיו יכול לעמוד על פיתולי ההיסטוריה האסוציאטיבית המאוזכרים בו. כאן אעמוד רק על כמה מהם.
כבר באיזכור הקצר של החלומות הראשונים נשלחים מעין משושים לכיוונו של זמן היסטורי רחוק מרחק רב מעכשיו-הכמיהה הפרטית לרומא. פרויד מרמז שקל להכיר [בתוכן החלום] את המוטיב “לראות את ארץ הבחירה מרחוק,” ושולח אותנו בכך אל משה העומד על הר נבו אל מול הארץ שאליה לא יבוא. כל הזדהות עם דמות היסטורית תורמת לחווית הזמן המרוכז שבחלום ויוצרת מעין טילטול בין זמנים בעת הפירוש, וכאן החולם עומד כביכול מול רומא הבלתי מושגת וארץ הבחירה שמעבר לירדן בהווה ובעבר גם יחד. אלא שהאסוציאציות ההיסטוריות מוליכות גם לכיוונים אחרים מאלה של דמויות ההזדהות של החולם. אחד הכיוונים האלה ניתן באמצעות אנקדוטה הצצה לפתע בתודעתו של פרויד המפרש-המפורש, אחת מאותן האנקדוטות היהודיות המשעשעות, מאלה המסתירות בחובן חוכמת-חיים עמוקה כל כך, ותדיר מרירה, שאנו אוהבים כל כך לצטט אותן בשיחה ובמכתבים. הנה תוך התחקות על העבר האישי, שבראשיתו אמורה להימצא החוויה שבתשתית המשאלה, פרויד כמו מרמז אל היסטוריה וזמן אחרים. הוא עובר מאלוזיה למשה ולארץ הבחירה לאלוזיה לגורל האנקדוטי של היהודי שבהווה, היהודי שהשרדותו הפיזית תלויה בחוכמת החיים של ההומור. חוכמת חיים זו עומדת במרכז הפירוש לחלום הרביעי וטווה את הזמן הפרטי בזמנים שמעבר לו לרשת חווית-חלום אחת.
ראינו שמהלך פירושו של החלום הרביעי פותח אומנם במכתב שנשלח לידיד פרטי, פליס, אך עובר מיד להווה הפוליטי של פראג בהווה ובעבר. ואחרי פראג צץ חניבעל, בן המאה השלישית לפני הספירה, שהוא גיבור נעוריו של החולם: אתו הזדהה החולם כתיכוניסט מאוהדי בני קרתגו במלחמתם ברומאים ואתו הוא מזדהה כמבוגר, בנדודיו סביב רומא הרחוקה מהישג ידו. אך מעשה הפירוש מבהיר היטב שתוקפה וכוחה של ההזדהות איננו נעוץ בתובנה ההיסטורית על יחסי הכוחות בעולם העתיק, אלא בחוויה אישית בהווה האוסטרו-הונגרי של תקופת הגימנסיה שלו. תוקפה שאוב מן ההיסטוריה ההווית של המתבגר, ההווה שבו הבין לראשונה מהן תוצאות ההשתייכות לגזע זר, כאשר הרגשות האנטישמיים של חבריו לספסל הלימודים הביאו אותו ליתר זהירות בהתבטאויותיו הגלויות. השֵמיות של חניבעל הופכת לסמל כנגד האנטי-שמיות. חניבעל ורומא סִמלו לעֶלם את הניגוד בין כוח התמדתה של היהדות לבין אירגון הכנסיה הקתולית. גידול השפעתה של האנטישמיות מאז תקופת הגימנסיה רק חיזק וקיבע את התחושות המוקדמות האלה. כאז כן היום מעצבת האנטישמיות את הזהות השמית שפרויד לוקח על עצמו בהזדהותו עם חניבעל במסכת חלומו-פירושו.
הזמנים החוברים יחד ופועלים בהזדהות החלומית הזאת הם איפוא הווה החלימה, תקופת הגימנסיה שבעבר ותקופת המלחמות הפּוּניות שבעבר הרחוק, האורגים את הזמן הפרטי בהיסטורי. ואלה, כפי שראינו, רק מקצת הזמנים המתפרקים מתוך החלום על ידי הפירוש. וכשפרויד נשלח בסופו של דבר על ידי חניבעל לזיכרון החוויה המרכזית של הפירוש, זיכרון התגובה לסיפור ההתנסות האנטישמית של אביו, הוא ואביו וחניבעל נחלמים ולוחמים בו-זמנית את מלחמתם באנטי-שמים. בהווה, בשלב מסויים של המעקב האסוציאטיבי של הפירוש, שהוא חלק מן האנליזה העצמית שבה פרויד מתמודד עם זִכרו של האב המת, פורץ אל התודעה הזיכרון הקשה של סיפור האב והרושם המזעזע מאוד שסיפור זה עשה עליו. זה איננו סיפור מן ההיסטוריה הרומית הרחוקה אלא מן ההיסטוריה היהודית הקרובה, אף כי הוא אפשרי בצורתו זו רק כשהראשונה מפרנסת את האחרונה. זה סיפור שבו כורח ההישרדות היהודית שהכתיב את חוכמת החיים של האב עירער את אושיות דמותו האדיפלית בדמיונו של הבן. היהודי השורד כאן בזכות חוכמת החיים שלו הוא בן משפחתו של היהודי מן האנקדוטות המשעשעות שבניהם אוהבים כל כך לטבל בהן את שיחותיהם. היהודי הזה הוא האב-שאיננו-גיבור, השותק, המוחל על כבודו וסר מדרכו של הגוי. אב שלא השביע את בנו לנקום את עלבונו.
אם נקח עוד בחשבון את הזמנים המוקדמים יותר שפרויד מגיע אליהם בפירושו, מן הגנרלים השונים הממלאים את משחקיו כילד ועד מריבותיו עם אחיינו, תתקבל כאן תמונה של זמן-חלום הטרוכרוני. הזמן הסובייקטיבי של התהוות החלום, חוויתו ופירושו, הוא זמן רב-שכבתי שבו הווה וזמני עבר קרוב ורחוק מַבנים אלה את אלה. נוח לחשוב על מארג הזמנים הזה במונחים מרחביים ולא רק במונחים זמניים, שכן שכבות הזמן השונות מתקיימות זו בצד זו כחווית זמן מרוכזת נוכחת אחת גם כאשר התהוותן הראשונית היתה זו אחר זו. סיפור התנסותו הנפשית של האדם הפרטי זיגמונד פרויד בזמן החלום הוא לא רק תוצר זמנו הביוגראפי האידיוסינקרטי, וגם לא רק הדגמה של זמנו המיתי של אדיפוס הנחווה, על פיו, על ידי כל זכר. הסיפור עשוי דפים היסטוריים ועיקרם דפי ההיסטוריה היהודית הנחווית בחלום ובאנליזה תמיד מחדש. כהווה.
[1] כל המובאות מתוך ספרו של פרויד על החלום הן בתרגומי. התרגום עתיד לצאת לאור בהוצאת עם-עובד ולפיכך אין בטקסט הפנָיָה למספרי עמודים, שלא נקבעו עדיין, אלא לפרקים בלבד.
[2] הביטוי “בין הזמנים” מסמן את ימי החופש לתלמידי ה”חדרים” ובתי הספר, ימי הפגרה שבין הקיץ לחורף, מעין פסק-זמן לימינלי. על הקירבה בין פסק-זמן זה לזמן הקרנבל, כפי שהוא עולה ממישנתו של מיכאיל באחטין, יש להרחיב במקום אחר.
[3] השימוש במין זכר יחיד לציון הפרט הכללי נאמן לכתיבתו של פרויד, ומציין את שני המינים. העברית מכבידה מאוד על אפשרויות ציון שני המינים (כגון, החולם/מת), וצר לי על כך.
[4]הביטוי האחרון שימש יותר לתיאור מעמדו של ה”אני” בין ה”סתמי” ל”אני העליון.” בחרתי לתרגם את מושגיו של פרויד כדלקמן: Ich, ego = אני, Es, id = סתמי, Űber-Ich, Super Ego = אני עליון, Das Bewusste, the Conscious = מודע, Das Unbewusste, the Unconscious = לא-מודע.
[5] מתורגם מתוך Die Zerlegung der psychischen Persönlichkeit, Vorlesungen zur Einfűhrung in die Psychoanalyse Und Neue Folge, S. FischerVerlag, 1994, p.511
[6] מתורגם מתוך Jenseits des Lustprinzips, Gesammelte Schriften, Internazionaler Psychoanalytischer Verlag, p.216.
[7]יש המוסיפים לחלוקה זו את קטגורית הזמן החברתי. ר’ למשל את הדיונים בקובץ Chronotypes, The Construction of Time, Stanford University Press, 1991.
[8] בדברי אינני מתייחסת כלל לפיזיולוגיה, או לנוירולוגיה של החלום. עיסוק באלה דורש דיון מסוג אחר.
[9] כך למשל מתרגם סטרייצ’י, מתרגמה של המהדורה הסטנדרטית הגדולה של כל כתבי פרויד, את החלום הקצר הזה כך: I dreamt that I arrived too late at the market and could get nothing either from the butcher or from the woman who sells vegetables. Standard Edition, vol. Iv, p. 183
אפילו את תמונת חלום המונוגראפיה הבוטאנית תרגם סטרייצ’י בזמן עבר: I had written a monograph on a certain plant. The book lay before me and I was at the moment turning over a folded coloured plate. Bound up in each copy there was a dried specimen of the plant. As though it had been taken from a herbarium. Op. cit. p. 169. כל ההדגשות שלי.
[10] במהדורת הספר שהופיעה בשנת 1909 הוסיף פרויד את ההערה הבאה: במהדורה הראשונה הופיע כאן השם: הזדרובל, טעות מוזרה שאותה הסברתי בפרק העשירי של ספרי הפסיכופתולוגיה של יומיום, [1901].
[11]מערכת יחסים זו הייתה סבוכה במיוחד בגלל מבנה משפחתו של פרויד. כזכור, אחיו המבוגר של פרויד, מנישואיו הראשונים של אביו, היה בן גילה של אמו, ובנו של זה היה מושא ליחסי אהבה-שנאה מצדו של פרויד שכוננו, לדעתו, את כל מערכות יחסיו עם זולתו.
