החלום כמרחב התהוות העצמי – עיון אינטר-דיסציפלינארי
מאת: רוית ראופמן וחמוטל גרייף-ירון
תקציר
המאמר מציע דיון פסיכואנליטי וספרותי בפונקציות אותן ממלא החלום, הן כחוויה אקטואלית, והן כפי שמשתקף ביצירה ספרותית, בהתהוות מושג העצמי. דיון זה נעשה באמצעות עיון תלת-רובדי בבלדה ‘האסופי’ לאלתרמן, ומתייחס אל המרחב שבין השיר, החלום והחלום האינטר-טקסטואלי (זה המופיע בתוך השיר) כמרחב להתהוות עצמי נרטיבי והיסטורי. הבחירה לדון בחלום כפי שמשתקף בטקסט שירי מתבססת על ההכרה בדיאלוג ההולך ומתהווה בין הדיסציפלינות השונות- הספרות והפסיכואנליזה . המונח ‘עצמי היסטורי’ מתייחס לעובדות הקונקרטיות המבנות את העצמי. אולם, כשאנו מדברים על עברינו, אין אנו מביאים בהכרח את העצמי ההיסטורי, אלא את מה שמכונה ‘עצמי נרטיבי’, זה הנוצר במהלך השיח (גלדמן 2006). פסיכולוגים שונים וביניהם ספנס, הציעו להתייחס אל משמעויות האירועים מהעבר כאל תמונות זיכרון שאינו זיכרון צילומי תיעודי אלא צילום של תמונות מטפוריות או מטאפורות מופשטות בהן משולבים ייצוגים מגמתיים של העבר . תמונות אלו הן מעין תמונות חלום, הנבנות בשתי רמות של העצמי: בעצמי הילדותי שהוא למעשה הקרוב ביותר למקור ההיסטורי שלהן, ובעצמי הבוגר. כשתמונות אלו מועברות למילים, הן הופכות לשפה שונה והמדיום הלשוני מעצב אותן מחדש.