על חלומות בספרות ושירה
מאת: רות נצר
היחס האמביולנטי לחלום ולשימוש בו בספרות מקביל ליחס של הפסיכולוגים עצמם לחלום: האם לפרש אותו או להשאיר אותו כחמר גלם חוויתי שפועל על הרבדים הלא-מודעים.
States מתייחס למימד המשמעות הראשונית של יצירת החלום או החלימה, אשר אינה סובלת פרושים משום שהם משנים אותה. לדעתו יש לתפוס את החלום כמהות משמעותית העומדת בפני עצמה, שאינה יכולה להיות ממוצית על ידי פרושים מושגיים. לדבריו, קיים קושי לדבר על חלימה באופן מדויק, כי היא מורכבת ממשמעות רגשית חוצה קטגוריות – הנפש נעה בין קטגוריות וממשגת את ממצאיה לתמצית של חוויה, לתצריף של מבנים ותהליכים מנטליים שונים, לכן המימד של המשמעות הזאת אינו סובל פרושים. והוא מסיים באמירה מטאפורית: “חלום הוא חלום הוא חלום”.
יונג ראה את חשיבות הסמל כשלעצמו, אבל הדגיש שבלי פרשנות של הסמל בחלום או ביצירה הוא מאבד מכוחו. הילמן, ממשיכי יונג כיום, טוען להשבת ממד החוויה של המטפורה והדימוי ללא פשר אנליטי. אני עצמי חושבת שהאמנות היא להלך בין שתי האפשרויות האלה.
אבל אין זה אומר שהפרוש האנליטי בהכרח מקלקל את הארומה של החלום. החלום עצמו, אינו קליפת פרי שזורקים. אדרבא, הפרוש יכול להעצים את משמעותו וכוחו החוויתי. במובן הזה חלום וספרות בנויים מאותו עקרון לפיו תוכן וצורה אחד הם. פשר החלום אינו במקום תמונת החלום. אינו בבחינת תוכו אכל קליפתו זרק. החלום, כמו כל יצירת אמנות, הוא כסנה שאינו אוּכל.
על שאלת פשר החלום כותב עגנון ‘עד הנה’: “פעמים אף אני רואה חלומות…מכל מקום איני מבקש פתרונים…ואם יש מעמו של יוסף ודניאל שעוסקים בפתרון חלומות יהי אלוהים עמהם. אני איני מזדקק להם” .
בספור ‘פנים אחרות’ בנוסח הראשון של הספור. אומר עגנון ש”מיכאל הכיר לה טובה [לטוני] שלא פרשה את חלומו על פי פרויד וסיעתו. יפה היה לו חלומו כמות שהוא, כשלג קודם שנתמסמס” . עגנון עצמו משתמש בחלומות בספוריו, או שהספורים עצמם הם סוריאליסטיים דמויי חלום. כך ספורי ‘ספר המעשים’, שהאוירה ההזויה שלהם מתארת מצב דמוי חלום. וכמובן כדרך הספרות במיטבה, הוא מותיר אותם – הן את החלומות בספוריו והן את הספורים דמויי החלום – בלתי מפוענחים.
בהערה אירונית עגנון אומר על פרויד ויונג שהם “מאותם שביקשו לקעקע את חיינו” (‘לפנים מן החומה’, עמ’ 16). אפשר כי נתכוון בכך לחיפושם של פרויד ויונג אחר פשר הסמלים. אומר על כך עגנון: “ואין המעשה מתחלף בפרושים ואינו משתנה בבאור הטעמים, שאינם אלא סברות, שנוהגים להשיב כדי להתחכם בדיבורים בעולם על המקרים שאין להם פתרון ועל המעשים שאין להם מנחם”. (‘עדו ועינם’, עמ’ שצה). ובכל זאת הוא כותב בשפת סמלים: “ולא אוכל שאת את הסמלים שפוערים את פיהם לקבל חוקים לבלי חוק. ואולם עתה, בצרת נפשי התחפשתי והלכתי אל הסמלים” (‘לפנים מן החומה ‘ עמ’ 49).
ולא רק עגנון, אלא גם קפקא, בורחס, ברונו שולץ ואחרים – כתבו כתיבה שבה החלום והמציאות חד הם.
חלום בספור הוא גם תחבולה של יצירת מתח בספור. אבל לא במובן הפשטני אלא במובן רחב יותר. החלום בספור הוא דרך להראות לקורא את פנימיות הנפש של הדמות, ומה מפעיל אותה. אולם כפי שהחלום אמור לפעול על החולם גם מבלי הבנתו, כך החלום אמור לפעול על הקורא בלי הבנתו. החומרים הלא-מודעים של הדמות החולמת מדברים-משוחחים נפגשים עם הלא-מודע של הקורא. זו ברית סמויה בין הסופר הדמות והקורא, ששותפים לחלום .
למאמר המלא:
