כל בוקר, במעבר העדין בין שינה לערות, ניתנת לנו לרגעים הזדמנות לשהות במצב תודעה מיוחד במינו, שבו אנו פנויים מעצמנו ואיננו אלא התרחשות פשוטה, חופשית ממחשבות, רגשות או רצונות.
כך גם בהשראה – איננו “מרוכזים” (כפי שטועים לחשוב) כי אם להפך,שרויים בקשב נטול מושא ובלתי ממוקד שבו המחשבה אינה חומדת את תכניה,
בנים ולא נים אקטיבי, תנומת חתול שרק קצה זנבו או אוזניו מעידים על דריכותו השקטה. ואפילו פזילת העיניים הקלה וארשת הבהייה, אינה אלא ביטוי גופני לאיזו פזילה פנימית.
השכל מנמנם עדיין ועצל במידה מספקת כדי לאפשר לחלום או לשיר להגיח כפי שהם בלי שיחטפו כל ידי תנועת המחשבה. השירה והמחשבה הם כמעט דבר והיפוכו: שירה מתפשטת לאט כמו כתם על פי ההיות ואילו המחשבה טבעה קווי ותכליתי. אבל לזמן קצר, כל בקר, היא מנמנמת עדיין ומי שאינו עט על הכיור לשטוף, לצחצח ולמחות כל שריד מהעולם המסתורי שזה אך נפלט ממנו, לח מחלומות, יוכל להנות מן המתנה המושטת לו מדי בוקר כהזמנה לטקס.
במשך שנים אני מנהלת יומן חלומות. אינני יכולה להצביע על מטרתה של עבודה מחייבת זו שלקחתי על עצמי, אבל עם השנים הפכו המחברות לביוגרפיה של חיי החלומים. אני אומרת ביוגרפיה מכיוון שהחומר המצטבר חושף רצף ממשי מתפתח הנרקם על וילון הדימויים השקוף המפריד בין שני העולמות. אם נקח בחשבון שכשליש חיינו עובר עלינו בשינה (ואין בכך לומר כי בשני השלישים האחרים אנו ערים ממש) הרי שמדובר בכמות עצומה של חוויות הנשמטות מהכרתנו).
מסעות ליליים אלו שחלקם הבאתי בספרי “מחברת החלומות” (הוצ. אבן חושן) גורמים לי כל בוקר פליאה רבה על זהותו של הנווט שבי, זה המשגר אותי למימדים אחרים ואף יודע להשיבני לחדרי ולהניחני בשלום על מיטתי. פליאה ילדותית דומה לזו תוקפת אותי גם בזמן טיסה – איך מכל השמיים האלה הטייס יודע : לוד.
אני מודה שאף פעם לא היה לי עניין מיוחד בפשר הפסיכולוגי של החלומות. ההשתאות והיופי חזקים ממנו לאין שיעור. כל חלום הוא הפקה ייחודית שבה החולם הוא הבמאי, התסריטאי, המלהק, השחקנים והצופים.
קיים הבדל מהותי בין שירי חלום ושירים על חלום. שירים על לם אינם שונים משירים אחרים שנכתבו בשיתוף פעולה עם המחשבה, אבל שירי חלום הם אלה שנחלצו בזמן לפני התערבותו של השכל, שמן הסתם טבע הוא לחשוב. שירים אלה משמרים את אווירת החלום והגיונו האחר.
חלום הוא כמו פילם רגיש בתוך מצלמה, כזה הנשרף לאורם של רשמים חיצוניים, ולכן אין לזוז ואין לפקוח את העיניים לפני שחזורו. השחזור כמוהו כגיבוי או לחיצה על מקש הEnter לתוך הזיכרון, וחדר החושך, הגוף, צריך להיות מוגף כשמעבירים מהויזואלי למילים. כל ניסיון גס ללכוד את החלום מבריח אותו לבלי שוב בחזרה אל ארץ הידיעה.